פסק-דין בתיק עפ 71043/05

בפנינו ערעור על הכרעת דינו של בית משפט השלום בראשון לציון (כב' השופט א' היימן) בת"פ 1047/04, לפיה הורשעה המערערת בעבירת תקיפה, לפי סעיף 379 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, בכך שסטרה למתלוננת, הגם שבסופו של יום החליט בית משפט קמא, בהחלטה מאוחרת מיום 20.04.05, שלא להרשיע את המערערת אלא להטיל עליה של"צ בהיקף של 100 שעות.

כנגד המערערת הוגש כתב אישום בו נאמר כי ביום 24.09.01, לאחר תאונת דרכים שארעה בין רכבה לבין רכבה של המתלוננת - גיסתה, תקפה המערערת את המתלוננת בכך שכאשר יצאה מרכבה, סטרה לה בפניה ואף משכה בשערותיה. כתב האישום אף מייחס למערערת עבירה של הפרת הוראה חוקית, עבירה ממנה זוכתה בסופו של יום.

בהכרעת הדין סקר בית משפט קמא את מערכת היחסים העכורה מאוד שבין המערערת ובעלה לבין המתלוננת ובעלה, אשר שינאה מאפיינת אותה מזה שנים רבות. על כן הגיע בית משפט למסקנה " אחת ברורה", לפיה " לא אחרוץ הדין בתיק זה על פי גירסת צד אחד מהניצים. המתלוננת ובעלה העידו מתוך מטעני הכעס והשינאה, באופן שעדותם לעצמה וככזו אינה אמינה עלי. באותה מידה איני נותן אמון בעדותם של הנאשמת ובעלה".

לפיכך, ביסס בית משפט קמא את מסקנתו לפיה הוכח בפניו כי המערערת סטרה בפניה של המתלוננת על עדותו של עד ראיה, אובייקטיבי לטעמו, אשר חזה במתרחש. בית משפט קמא היה סבור כי מאחר וגירסאות המערערת והמתלוננת סותרות זו את זו, אזי מן הראוי לבסס את הממצאים העובדתיים על " עדותו של עד אובייקטיבי, עובר אורח שלא קשור לשתיים ולמריבות ביניהן, העד זאב גרוס". 

בערעור מלינה המערערת על הסתמכותו של בית משפט קמא על עדותו של אותו עד בלבד תוך התעלמות ממכלול הראיות שהיו בפניו. המערערת איננה חולקת על מהימנותו ואמינותו של העד אולם סבורה כי העד טעה בהבנת האירוע שנגלה לפניו, טעות המוכחת מיתר העדויות מהן התעלם כאמור בית משפט קמא.

לאחר ששמענו את טיעוני הצדדים הגענו למסקנה כי יש ממש בערעור.

קביעת מהימנות כשלעצמה איננה מחסום בלתי עביר לערכאת הערעור בהינתן מצב בו עדות זו סותרת ראיות אחרות או איננה מתיישבת עם יתר העדויות.

בענייננו, מן הראוי להביא את דברי העד, אשר סיפר כי שמע רעש של התנגשות, הסב את ראשו ואז ראה: " הראשונה שתקפה היתה זו שיצאה מהרכב מאחור, הכניסה סטירה לאישה שיצאה מהרכב הראשון, שהתחילה מריבה..." (עמ' 11 לפרוטוקול). אין מחלוקת כי האישה מהרכב מאחור היא המערערת והאישה שיצאה מהרכב הראשון היא המתלוננת.

דא עקא, שהדברים הללו אינם מתיישבים עם הודעותיה של המתלוננת עצמה במשטרה (ת/3 ות/4) ובגירסאותיה הקודמות (נ/1 ונ/1א).

המתלוננת לא טענה במשטרה, אף שמצאה לנכון למסור פרטים רבים בנושאים אחרים, כי קיבלה סטירה מאת המערערת. בהודעתה ת/3 תיארה את האירוע כך: " ואז כשהיתה ההתנגשות יצאה גליה מרכבה והחזיקה מצלמה ביד והתחילה לצלם אותי ... אני נתתי מכה למצלמה והעפתי את המצלמה מידיה. אני לא יודעת אם בכלל היא הספיקה לצלם אותי, היא תפסה את ראשי וסחבה לי את השיער...". גירסה זו אף עולה גם מת/4.

גם אם בית המשפט לא מוכן היה, בצדק, לסמוך דבר על עדותה של המתלוננת, לא ניתן להתעלם מכך שהמתלוננת, אשר ששה להרשיע את המערערת, לא אמרה כלל שהמערערת סטרה לה. סביר להניח שגירסה זו, לו היה בה ממש היתה נמסרת מיד במשטרה.

אם לא די בכך, במכתביה לגיסה - בעלה של המערערת (נ/1 ונ/1א) מעלה המתלוננת גירסה שונה, לפיה היא זו שסטרה למערערת. לדבריה שם, כאשר המערערת יצאה ממכוניתה " ובאה להכות אותי ... וכהגנה סטרתי לה, אני לא ישו הנוצרי".

בית משפט קמא לא התייחס לגירסה זו של המתלוננת, לא יישב בין הדברים, ואף ביטל את טיעון הסניגור בענין זה באומרו שעסקינן ב" טענה בעלמא".

אשר על כן, ולו רק מחמת הספק, אנו מבטלים את הקביעה של בית משפט קמא לפיה סטרה המערערת למתלוננת.

ניתן היום, כ"ג בשבט תשס"ז (11 בפברואר 2007) במעמד הצדדים.