פסק-דין בתיק עפ 70922/04

א.         המערער הורשע בבית משפט השלום בתל-אביב-יפו (כב' השופטת ג' רביד), בעבירה של תקיפה חבלנית על דרך השותפות (כך נאמר בכתב האישום), עבירה על סעיף 380 ביחד עם סעיף 29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין").

המערער הוא חבר בארגון "יד לאחים". על פי הנטען, בתאריך 8/8/99, בשעה 18:00 או בסמוך לכך, תקף המערער, ביחד עם אחרים, שני פעילים של ארגון "עדי יהוה" שעסקו בהסברת עיקרי אמונתם לעוברים ושבים (להלן: "המתלוננים").

ב.         כתב האישום מפרט השתלשלות האירוע שכלל מספר שלבים. בהודעת הערעור חילק ב"כ המערער את האירוע לארבעה שלבים, והחלוקה מקובלת עלינו.

השלב הראשון התבטא בכך שהמערער ניסה למנוע מהמתלוננים להפיץ את אמונתם בקרב עוברי אורח, ברחוב. בשלב השני צעד המערער בעקבות המתלוננים. התביעה טענה כי באותו שלב הזעיק המערער באמצעות מכשיר הטלפון שבידו חברים נוספים שיגיעו למקום.

בית משפט קמא קיבל את טענתה של התביעה בהקשר זה, וקבע כי המערער אכן הזעיק את אנשיו. לטענת ב"כ המערער, שגה בית משפט קמא בקובעו ממצא עובדתי זה, שכן המתלוננים לא שמעו את תוכן שיחת הפלאפון ולא יכלו להעיד על כך שאכן המערער הזעיק אי מי למקום.

בשלב השלישי נכנסו המתלוננים לחדר מדרגות של בניין בבת-ים. לטענתם, קבוצה של מספר אנשים, ובתוכה המערער, נכנסה אחריהם לאותו בניין, דרשה מהם להציג את תכולת תיקיהם ואיימה עליהם כדי שיסכימו לכך. מעבירת האיומים זוכה המערער ואין בפנינו ערעור על כך. לפיכך, באשר לשלב זה, לא מיוחסת למערער למעשה כל עבירה.

העבירה המיוחסת למערער בוצעה, עפ"י הנטען, בשלב הרביעי. המתלוננים יצאו לרחוב במטרה ללכת הביתה והותקפו ע"י קבוצת אנשים. בידי אחד מהתוקפים היה מקל ששימש לתקיפתם של המתלוננים. המתלוננים העידו כי המערער היה בין אותה קבוצה של תוקפים, אם כי לא הוא תקף אותם בפועל. גרסתם של כל אחד משני המתלוננים באשר למקום המדויק שבו היה המערער בזמן התקיפה, היתה שונה, אולם שניהם מיקמו אותו בזמן התקיפה, במקום התקיפה.

ג.          בית משפט קמא הרשיע את המערער בתקיפתם של המתלוננים, בהתבסס על שתי תיזות משפטיות מצטברות או חילופיות. התיזה הראשונה היא זו שנטענה בכתב האישום, קרי ביצוע בצוותא מכוח סעיף 29 לחוק העונשין.

על פי קביעתו של בית משפט קמא ניתן להסיק מהשתלשלות האירועים, כי התוקפים התקבצו יחד למען מטרה משותפת, בין אם הוזעקו ע"י המערער ובין אם לאו. האפשרות כי האירוע יגלוש לכלל אלימות היתה אפשרות סבירה. המערער היה מודע לכך שהמפגש בין שני הארגונים ("עדי יהוה" ו"יד לאחים") הדרדר לא אחת לכלל אלימות מילולית ופיזית.

מעשה התקיפה שבוצע כלפי המתלוננים ע"י אחד מהמשתתפים היה למען מטרה משותפת, כיוון שכך המערער צריך להיחשב כמבצע בצוותא.

התיזה השנייה נשענת על סעיף 34א לחוק העונשין. זו לשונו של הסעיף:

"עבר מבצע אגב עשיית העבירה עבירה שונה ממנה או נוספת לה כאשר בנסיבות העניין אדם מן הישוב יכול היה להיות מודע לאפשרות עשייתה -

(1) ישאו באחריות לה גם המבצעים בצוותא הנותרים...".

לדעת בית משפט קמא, גם אם ההתכנסות מלכתחילה היתה לשם מטרה אחרת ולא לשם תקיפת המתלוננים, הרי מעשה התקיפה שבוצע היה צפוי בהחלט, ועל כן יש לראות במערער כאחראי לביצוע התקיפה מכוח הסעיף הנ"ל.

ד.         בהודעת הערעור טען הסנגור, כי בקביעה משפטית זו שגה בית משפט קמא. הבסיס להפעלתו של סעיף 34א הוא בקיומה של עבירה אחרת שבמהלכה בוצעה העבירה נשוא הדיון. לענייננו, אין עבירה אחרת שביצע המערער, שהרי מעבירת האיומים זוכה, העבירה הנוספת שיוחסה לו בכתב האישום (הפרעה שלא כדין למימוש זכות) נמחקה מכתב האישום.

לפיכך, מה לי צפיותה של עבירת התקיפה כאשר אין עבירה אחרת שבמהלכה בוצעה.

לטענה אחרונה זו הסכימה התביעה בטיעון בפנינו, ואין היא מבקשת להטיל אחריות על המערער מכוח סעיף 34א לחוק. על כן הסוגיה שנותרה במחלוקת היא רק השותפות מכוח סעיף 29 לחוק העונשין.

ה.         טיעוניו של הסנגור היו בהירים, סדורים ואפילו שובי לב. אולם לאחר שבחנו את המערך העובדתי שהיה בפני בית משפט קמא, נראה לנו כי המסקנה שהמערער היה שותף לתקיפה, מבוססת כדבעי על הראיות שהוכחו.

בבית משפט קמא כפר המערער בנוכחותו במקום. לטענתו כלל לא היה בעיר בת-ים שבה התרחש האירוע בזמן מעשה. בהודעת הערעור הסכים הסנגור כי מסקנותיו של בית משפט קמא באשר לזיהויו של המערער ע"י המתלוננים, נכונות, ומכל מקום - הוא אינו חולק עליהם.