פסק-דין בתיק עפ 70864/04

השופט ר' בן-יוסף:

1.         ביהמ"ש השלום ברחובות, כב' השופטת ל' צבר, הרשיע את המערער ביום 12.1.04 בעבירה לפי סעיף 12א(ב) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב - 1952 (להלן:" חוק הכניסה לישראל") ודינו נגזר.

הערעור  על ההרשעה בלבד.

2.         על פי העובדות שבכתב האישום שיוחס למערער, ביום 22.2.01 העסיק הוא ברח' גרינשפן 4 בראשל"צ, את עוואני סיערה (להלן: העובד) שאינו תושב ישראל ושהה בה שלא כדין, כאשר אין ברשותו אישורי שהיה כחוק.

3.         בערעור משיג המערער על קביעות עובדתיות ומשפטיות אשר קבע ביהמ"ש קמא, קביעות אשר לדעתו מוטעות הן, לאור חומר הראיות שבא בפניו.

"בקצירת האומר" ניתן לאגד את הקביעות השגויות לדעת המערער, של ביהמ"ש קמא, באלו:

א.      בכך שקבע שהמערער היה מעבידו של העובד, למרות שלא התקיימו ביניהם יחסי עובד מעביד;

ב.      בכך שקבע שהתביעה עמדה בנטל השכנוע והוכיחה את היותו של העובד "שוהה בלתי חוקי";

ג.        בכך שלא קבע ששיקול הדעת בהגשת כתב האישום היה מוטעה ולכן זכאי המערער להנות מ"הגנה מן הצדק";

ד.      בקביעותיו לעניין אמינות ומהימנות עדי התביעה, הנאשם ועדי ההגנה ובעיקר שלא הסיק קיומו של ספק סביר למחשבתו הפלילית של הנאשם, כלומר שלא חשד בכך שהעובד נכנס ושהה בישראל שלא כדין.

4.         סעיף 12א(ב) לחוק הכניסה לישראל עושה שימוש בביטוי "מעביד שהעסיק עובד...".

הגדרת "מעביד" על פי הסעיף האמור, מפנה לחוק עובדים זרים (העסקה שלא כדין), התשנ"א - 1991. (ששמו שונה בינתיים לחוק עובדים זרים, התשנ"א - 1991). אין בו למעשה הגדרה מלבד הרחבה "לרבות קבלן כח אדם". אין בהגדרה זאת כדי לסייע לפרשנות הביטוי "מעביד" לענייננו.

אני סבור שיש לפרש את המונח "מעביד" באופן שיתיישב עם התכלית החקיקתית של סעיף 12א לחוק הכניסה לישראל על תיקוניו בשנים האחרונות, תכלית שבאה למנוע חדירת גורמי סיכון לבטחון תושבי המדינה. לכן יש לפרשו באופן רחב כ"מעביד" בלשון אדם מן היישוב, נותן עבודה מי שמעסיק אדם אחר בכל סטטוס שהוא. בכך שיחסים כאלה התקיימו בין הנאשם לבין העובד, אף המערער לא חולק, עת בקשו לבנות עבורו גדר לביתו.

הנותן עבודה לאחר תמורת שכר הינו "מעביד".

5.         התביעה לא הגישה לביהמ"ש קמא תעודת עובד ציבור, כפי שהיא נוהגת בד"כ בתיקים מעין אלה, להוכחת "מעמדו" של העובד, אך נחה דעתי, כפי שקבע ביהמ"ש קמא, כי באו די ראיות להוכחת הנדרש בדין לעבירה לענין זה, בפניו, כמובהר להלן:

בעדותו המוקדמת (ביום 18.3.01) בביהמ"ש קמא, בחקירה ראשית, אמר העובד בעמ' 3 שורה 12: " ...יש לי אישור אבל הוא לא בתוקף...".

בחקירתו הנגדית בעמ' 4: " בעבר היה לי אישור כניסה - פעם היה לי אישור כניסה....". כן אמר הוא אמרות נוספות וביהמ"ש רשאי היה להגיע למסקנה אליה הגיע על סמך עדותו זאת, וכן עובדת הרשעתו של העד בעבירה של שהיה בלתי חוקית בישראל, על פי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל,  וראיות נוספות שהובאו בפניו, כמו דו"ח עיכוב אשר ערכה השוטרת שוורצמן על הודעתו של העובד בפניה ( "אני באתי לחפש את הפרנסה שלי. האישור שהיה לי נגמר ולא חדשו לי אותו"), דו"ח אשר הוגש בהסכמת ההגנה. וכן מזכר נ/2 שהוגש ע"י הסניגור ובו נאמר שהעובד היה שוהה בלתי חוקי.

6.         לענין הטענה לקיומה של "הגנה מן הצדק", זאת נשענה על כך שביום הנקוב בכתב האישום, יום "ההעסקה", שוחרר הפועל ולא נעצר, אלא כעבור ימים כשבא לגבות שכרו. משמע הנאשם "מוענש" על כך שחפץ לשלם לעובד ככל אדם הגון (סעיף 6 להודעת הערעור).

            אין מחלוקת שהמערער העסיק את העובד בבניית הגדר בביתו, גם אם ביום אחר, ולפיכך רשאי היה בית משפט קמא להרשיע אותו בביצוע העבודה ביום אחר, ואין נפקא מינא אם העסיקו ביום זה או ביום קודם (אף שמוטב היה אם כתב האישום היה מדייק בציון התאריך). אין ממש בטענה של הגנה מן הצדק. לפיכך - לא על כך שחפץ לשלם ככל אדם הגון, הובא המערער לדין אלא על "החטא הקדמון" שבהעסקתו.