פסק-דין בתיק עפ 70850/07

בשנת 2002 במסגרת פרוייקט של האגודה לתרבות הדיור נערך שיפוץ של בית המצוי ברח' מסריק 17 בבת ים. המערער היה מנהלה של חברת השיפוצים שביצעה את השיפוץ ובפועל, שימש כקבלן ראשי לביצוע השיפוצים בבנין.

בכתב אישום שהוגש נגדו לבית משפט השלום בתל-אביב-יפו (ת"פ 2869/05), נטען, כי במהלך התקופה שבה נערך השיפוץ, ערך מהנדס מטעם האגודה לתרבות הדיור ביקורות, מספר פעמים, וגילה - בין היתר - פגמים בטיחותיים בפיגום.

המהנדס פנה למערער ודרש תיקון הליקויים, אלא שהדבר לא נעשה.

בתאריך 10.12.02 עמד מתחת לבנין נער בשם דניאל, (להלן: "המתלונן"). בעודו עומד, ניתקה מהפיגום "מיטה" (ברזל המשמש לתמיכה בקרשים של הפיגום), נפלה ופגעה במתלונן.  "המיטה " פגעה בזרועו ובצאוורו וגרמה לו לחבלה שהצריכה טיפול בבית החולים.

כתב האישום מונה מספר "ראשי " רשלנות. בדיעבד,  אחת הטענות שהעלה הסניגור בפנינו, הינה, כי הרשלנות הספציפית שבה הורשע המערער בסופו של יום, לא פורטה בכתב האישום, או לפחות לא במפורש, ועל כך בהמשך.

בכתב אישום יוחסה למערער, עבירה של חבלה ברשלנות, לפי סעיף 341 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 . בית משפט קמא (כב' השופטת ח' כוחן, סג"נ), הרשיע את המערער לאחר שמיעת ראיות וגזר את דינו. על הכרעת הדין וגזר הדין, הערעור בפנינו.

באשר להכרעת הדין -

טענתו העיקרית של הסניגור היתה, כי לא הוכחה חובה שאותה אמור היה המערער לבצע ובפועל לא ביצע. חובה שכזו נדרשת, לדעתנו, מכח סעיף 341 לחוק העונשין, וכאמור, לא היתה קיימת בפועל.

באשר לעונש - הטענה העיקרית היא, לאפליה ובכך נדון בהמשך.

לא מצאנו מקום לקבל את הערעור על שני חלקיו.

לענין הכרעת הדין - לא היתה מחלוקת על כך  שהמהנדס מטעם האגודה לתרבות הדיור התריע על ליקויים שונים, ואף אסר על המשך העבודה. לטענת הסניגור, הפה שאסר הוא הפה שהתיר מאוחר יותר, ובכך הפנה הסניגור למסמך נ/1 שממנו משתמע, לדעתו, כי המהנדס התיר למערער להמשיך לעבוד במבנה. איננו משוכנעים שזוהי אכן הפרשנות הנכונה של המסמך נ/1, אולם, נראה לנו, כי לא בכך העיקר. המערער הפר מספר חובות לענין הבטיחות, מהן חובות יסודיות ביותר.

נתחיל ונאמר כי המערער הפר את החובה למנות מנהל עבודה. ברירה המחדל במקרה זה הינה, כי המערער הוא עצמו - כמבצע העבודה - יחשב כמנהל עבודה, מכח תקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה), תשמ"ח-1988 (להלן: "התקנות").

דא עקא, המערער לא היה כשיר לשמש מנהל עבודה בשל חוסר הכשרה מתאימה שהיתה אולי מונעת ממנו מלנהוג ברשלנות במקרה הנוכחי. ההכשרה היא מחוייבת החיקוק והמערער התרשל בכך ששימש כמנהל עבודה מבלי שהיתה לו הכשרה זו (תקנה 3 לתקנות).

בנוסף לענין זה, הפר המערער באופן ברור ומפורש, מספר תקנות מן התקנות. איננו רואים למנות אחת לאחת את כולן. די לנו בהפניה לתקנות 12 ו- 17 לתקנות הנ"ל.

תקנה 17 מציינת, כי " לא יתקינו ולא יפרקו פיגום זקפים שגובהו עולה על 6 מטרים, אלא תחת השגחתו והנהלתו הישירה של בונה מקצועי לפיגומים". קבלן הפיגומים שהעסיק המערער לא היה "בונה מקצועי לפיגומים" כהגדרתו בתקנה 1. טענתו העובדתית העיקרית של המערער הינה, כי "המיטה" ניתקה ממקומה ונחתה על המתלונן משום שהפיגום היה בתהליכי פירוק, אחרת אין כל אפשרות שהמיטה היתה ניתקת במקומה. ואם כך, קל וחומר הפירוק צריך היה להתבצע תחת השגחתו הישירה של בונה מקצועי לפיגומים. לא היתה מחלוקת על כך שאדם כזה לא היה חלק מהצוות שעסק בשיפוץ המבנה הנ"ל.

אנו מפנים גם לתקנה 21 שהיא תקנה כללית יותר, לפיה " כל פיגום יותקן כיאות למטרה שלה הוא מיועד ובאופן המונע התמוטטותו או נפילת אדם או חפץ מעליו" וכן תקנה 23(ב') האומרת " מהמקום שבו מפרקים פיגום, יורחקו כל האנשים זולת אלה העוסקים ישירות בביצוע הפירוק".

לו היה אדם משגיח למטה בשעה שבוצע הפירוק ומרחיק את כל האנשים שעמדו תחת הבנין או בסביבתו, הדעת נותנת כי התאונה לא היתה מתרחשת. 

אנו ערים לטענתו של הסניגור לפיה המהנדס עצמו אמר, שבמקרה זה בשל קיומו של גגון בטון, לא היה צורך בגידור ולא ניתן לדרוש מן המערער להיות קפדן יותר מן המערער.

לא נראה לנו כי יש בכך משום תשובה. גם אם לא היתה חובת גידור, לפי התקנות, אין בכך כדי לפטור את המערער מקיום יתר החובות המוטלות עליו. החובות שבתקנות שהזכרנו לעיל, היא מקור לדין המוזכר בסעיף 341 לחוק העונשין.