פסק-דין בתיק עפ 70796/04

השופט י' שנלר :

1.         בפנינו ערעורם של יגאל ואורלי שגיא (ע"פ 70796/04), ערעור של אפרים שגיא (ע"פ 70806/04) וערעור המדינה (ע"פ 70805/04),על פסק-דינו של בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (כב' השופטת נ' לידסקי) בת"פ 8199/95, הן על הכרעת הדין מיום  31.12.03 והן על גזר הדין מיום 09.03.04.    

פסק דינו של בית משפט קמא :

  2.         יגאל שגיא (להלן- המערער 1) - רואה חשבון במקצועו, והבעלים של משרד לראיית חשבון בתקופה הרלוונטית.

אורלי שגיא (להלן- המערערת 2) - הינה אשתו של המערער 1 וקוסמטיקאית במקצועה.

ד"ר אפרים שגיא (להלן- המערער 3) - אחיו של המערער 1 ורופא מומחה למחלות עור.

3.          בהתאם לנטען בחלק הכללי של כתב האישום שהוגש כנגד המערערים, המערער 1 היה בכל המועדים הרלוונטיים, רו"ח של המערער 3 וערך והכין עבורו את הדוחות השנתיים על הכנסותיו.

המערערים, לפי כתב האישום, השתמשו במרמה, ערמה ותחבולה בהקמת מכון לקוסמטיקה עבור המערערת 2 (להלן- המכון), אשר הוצג בהנהלת הספרים כמרפאה של המערער 3 ושהמערערת 2 עובדת שכירה בו, בה בעת שהמערער 3 ביקר במכון לעתים ספורות ואילו המערערת 2, היא זו היחידה שעבדה במכון.

כל ההוצאות של הקמת המכון, אשר הוקם בחלל שמתחת לעמודי ביתם של המערערים 1 ו-2, וכן הוצאות נוספות אשר לא קשורות להקמת המכון - נרשמו כולם בהנהלת הספרים של המערער 3 כהוצאות עסקיות שלו, כשהמערערים 1 ו-2 דורשים כי החשבוניות ו/או הקבלות בגין הבנייה והשיפוצים יוצאו ע"ש המערער 3 ו/או המערערת 2 וכשכל ההוצאות שולמו על-ידי המערערים 1 ו-2 ומחשבונם.

כך גם דרשה המערערת 2 כי חשבוניות עבור מוצרי קוסמטיקה ומוצרים אחרים למכון, יוצאו ע"ש המערער 3 או על שמו ועל שמה.

בנוסף, המערערים 2 ו- 3 לא הודיעו לפקיד השומה על פתיחת העסק של מכון הקוסמטיקה.

  4.         על-פי הנטען בכתב האישום (אישומים 6-1), המערער 1 השמיט הכנסות באמצעות הגדלת הוצאות עסקו, משרד לראיית חשבון ברחוב לבונטין 2 תל- אביב, זאת בשנים 1993-1988. כך, בין היתר, נטען כי המערער 1 רשם בספריו הוצאות פרטיות כגון: ביגוד, מרכזיה שהותקנה בביתו ומזגן שהותקן בביתו, חומרי ניקיון לבית, אופניים, מתנות וכיבוד - כהוצאות עסקיות. בנוסף, דיווח באופן כוזב כאילו העסיק את חמתו וכן פיצל את משכורתו של מנהל חשבונות בכיר במשרדו, אליעזר וייס (להלן -אלי וייס או וייס), כשהוא רושם חלק ממנה ע"ש בתו של מנהל החשבונות.

כך גם נטען כי המערער 1 דיווח כאילו עבד וייס 5 חודשים בלבד בשנה, בה בעת שעבד מדי חודש בחודשו כל השנה.

5.          ביחס למערער 3 נטען, כי זה רשם בספריו באופן כוזב הוצאות פרטיות כהוצאות עסקיות כגון: מיטת נוער שנרכשה עבור גיסתו, משקפיים והוצאות שכ"ט עורך דין, אשר טיפל בתביעת הגירושין שלו, וכן רשם הוצאות דלק אשר לא הוצאו על-ידו. 

המערער 1 הואשם יחד עם המערער 3, במיוחס למערער 3, בהיותו רו"ח שלו וכמפורט לעיל.

6.          כך הואשמו כל המערערים, בכל הקשור והנובע מאופן הקמת המכון והרישומים השונים בגינו, לרבות רישום כוזב של מתן משכורות, כביכול, על-ידי מערער 3 למערערת 2, וכן רישום הוצאות פרטיות כחלק מהוצאות הקמת המכון, הן בכל הקשור לשיפוצים ולבניה והן בעת הפעלת המכון.

7.          העבירות שיוחסו על כן, לכלל המערערים, עבירות לפי סעיף 220(1) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], תשכ"א-1961 (להלן -הפקודה), בגין השמטת הכנסות מתוך דוח;עבירות לפי סעיף 220(4) לפקודה, בגין הכנה וקיום של פנקסי חשבונות ורשומות כוזבים;עבירות לפי סעיף 220(5) לפקודה, בגין שימוש במרמה, עורמה ותחבולה- כל אחד בהתאם לתקופות ולנטען כנגדו באישומים השונים.

בהתייחס למערערת 2, באישום החמישי יוחסה לה גם עבירה לפי סעיף 215א לפקודה, דהיינו שלא הודיעה לפקיד השומה על פתיחת העסק במועד ואף לא הגישה את הדוח השנתי הראשון שהיה עליה להגיש לאחר פתיחתו. 

8.          המערערים מצדם, הכחישו את גרסת המדינה המתוארת לעיל. לדידם, כל הדיווחים לרשויות המס בוצעו כדין; המערערת 2 הועסקה כשכירה בקליניקה, כשהכוונה למכון (להלן - הקליניקה, ככינוי המקום והעסק בפסק הדין קמא) והמתווה העסקי לה טענה המדינה שגוי מעיקרו, הואיל והקליניקה הייתה בבעלותו הבלעדית של המערער 3, דבר המתיישב, לגרסת המערערים, עם המגבלה הרגולטורית באשר לייחודיות מקצוע הרפואה, הקבועה, לטענתם, בפקודת הרופאים (נוסח חדש), התשל"ז - 1976 (להלן- פקודת הרופאים).