פסק-דין בתיק עפ 70776/06

המערער הורשע עפ"י הודאתו, שבאה בתום פרשת התביעה, בביצוע שלוש עבירות של תקיפת קטין ע"י אחראי, שתי עבירות של איומים ושלוש עבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות נשוא ת.פ. 1597/03 (בימ"ש השלום בפתח-תקוה) ונידון ל- 18 חודשי מאסר בפועל ו- 12 חודשי מאסר על תנאי, וכן חוייב לחתום על התחייבות בסכום של 5,000 ש"ח ולפצות את קורבנות מעשיו.

הערעור מופנה כלפי עונש המאסר בפועל שהוטל על המערער.

נימוקי הערעור:

1.         ביהמ"ש קמא טעה כשקבע כי בכל מקרה דין אחד להורים מכים - מאסר מאחורי סורג ובריח.

2.         ביהמ"ש קמא טעה כשלא נתן משקל ראוי לרקע המשפחתי הקשה ביותר של המערער, ולכך ששליחתו למאסר עלולה לחבל בשיקומו, שמתבטא בכך שהוא עובד מסור וחרוץ.

3.         ביהמ"ש קמא טעה כשלא התחשב בכך שהמערער ניתק את קשריו עם המתלוננים 4 שנים לפני מתן גזה"ד, בכך שעברו הפלילי הוא בגין עבירות שנעברו לפני שנים רבות, ובכך שמעולם לא ריצה עונש מאסר.

תשובת המשיבה:

המשיבה מתנגדת להקלה בעונש המאסר בפועל שהוטל על המערער, וזאת חרף המלצת קצין המבחן, שלא להטיל עליו מאסר שירצה מאחורי סורג ובריח, שכן ביהמ"ש קמא התחשב בכל הנסיבות שהועלו ע"י ב"כ המערער.

ב"כ המשיבה מפנה לחומרת מעשיו של המערער, כפי שעלתה מעדויותיהם של המתלוננים, לעובדה שהם נמשכו כעשר שנים, במהלכן התאכזר המערער לילדיו, היכה אותם בכלים שונים, וגרם להם לחבלות פיזיות ונזקים נפשיים.

דיון:

1.         עיון בתיאור מעשיו של המערער נשוא כתב האישום שבו הורשע המערער, כפי שמובא בסעיף 1 לגזה"ד, ובתאורים שמסרו ילדיו של המערער, כפי שמובאים בהרחבה בסעיף 2 לגזה"ד, מעלה שהמערער התאכזר, פיזית ונפשית, לילדיו הקטנים, שהיו בזמן ביצוע העבירות, שנמשכו כעשר שנים, בני 7-17 (הבת א.ו), 6-16 (הבת ש.ו), 8-18 (הבת שמ.ו) ו- 8-10 (הבן ע.ו), וגרם להם חבלות גופניות ונפשיות.

            המערער לא הסתפק בכך שהכה את ילדיו בידיו, אלא היכה אותם במחבט שטיחים ובמברשת שיער. כמו-כן בעט המערער ברגלה של אשתו במהלך ויכוח ביניהם, לאחר שאיים עליה שאם יישב במעצר בגללה הוא יחסל אותה.

            החוויות המזעזעות שחוו ילדיו של המערער בעקבות מעשיו האכזריים לא נשכחו חרף חלוף הזמן מאז שחוו אותן, והדבר מוכח בתאורים האותנטיים שתארו  במהלך עדויותיהם, כפי שהובאו בסעיף 2 לגזר הדין.

2.         בתי המשפט, לערכאותיהם השונות, עמדו לא אחת על הצורך להגן על קטינים שנפלו קורבנות למעשי התעללות פיזית ונפשית שבוצעו ע"י הוריהם, שאמורים היו להגן עליהם ולתת להם בית אוהב וחם. כמו כן עמדו בתי המשפט על הצורך להגן על נשים מפני מעשי אלימות פיזית ומילולית שנעשו כלפיהן על ידי בני זוגן.

            מימוש צורך זה, בצד הצורך להרתיע את המערער מפני ביצוע מעשים דומים, גם אם חלפו שנים מביצועם, וגם אם נותק הקשר בינו לבין קורבנותיו, כמו גם הצורך להרתיע הורים ובעלים אלימים כמו המערער מלהתאכזר לבני משפחותיהם - מחייב הטלת ענישה מחמירה, אף מעבר לזו שהוטלה על המערער.

            עונש המאסר בפועל שהוטל ע"י ביהמ"ש קמא משקף נאמנה לא רק את גישתם המחמירה של בתי המשפט למי שמבצע מעשים כפי שביצע המערער, אלא גם את גישת המחוקק שראה במעשי התעללות בקטינים עבירות שראויות להטלת עונשי מאסר לריצוי מאחורי סורג ובריח.

            על מעשיו של המערער יש לומר את הדברים שאמרה כב' השופטת בייניש בע.פ. 4596/98 פלוני נ' מדינת ישראל פד"י נ''(1) 145:

            " בהתאם לכל האמור, יש לקבוע, כי ענישה גופנית כלפי ילדים, או השפלתם וביזוי כבודם כשיטת חינוך מצד הוריהם, פסולה היא מכול וכול, והיא שריד לתפיסה חברתית-חינוכית שאבד עליה הכלח. הילד אינו רכוש הורהו; אסור כי ישמש שק אגרוף, שבו יכול ההורה לחבוט כרצונו, כך גם כאשר ההורה מאמין בתום-לב שמפעיל הוא את חובתו וזכותו לחינוך ילדו. הילד תלוי בהורהו, זקוק לאהבתו, להגנתו ולמגעו הרך. הפעלת ענישה הגורמת לכאב ולהשפלה אינה תורמת לאישיותו של הילד ולחינוכו, אלא פוגעת היא בזכויותיו כאדם. היא פוגעת בגופו, ברגשותיו, בכבודו ובהתפתחותו התקינה. היא מרחיקה אותנו משאיפתנו לחברה נקייה מאלימות. אשר-על-כן, נדע כי שימוש מצד הורים בעונשים גופניים או באמצעים המבזים ומשפילים את הילד כשיטת חינוך, הינו אסור בחברתנו כיום".

            כמו כן יש להחיל על המערער שבפנינו את דבריה של כב' השופטת חיות בע.פ. 4817/05 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם):