פסק-דין בתיק עפ 70715/06

השופטת י' שבח :

בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בפתח-תקוה (כב' השופטת ד' עטר) בת"פ 1369/04 (הכרעת הדין מיום 16/11/05 וגזר הדין מיום 18/12/05), לפיו הורשע המערער בעבירה של הטרדה מינית לפי סעיפים 3(א) ו- 5(א) לחוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998 (להלן: " החוק") ונידון לארבעה חודשי מאסר בפועל, לשמונה חודשי מאסר על תנאי וכן לפיצוי כספי למתלוננת בסך של 5,000 ש"ח.

הערעור מוגש הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין.

כתב האישום

המערער יליד שנת 1959, הינו בן דודה של א' ש' (להלן: " המתלוננת"), ילידת שנת 1984, וביניהם פער גילים של 25 שנה.

בכתב האישום נטען כי במהלך חודש אפריל 2003, במספר הזדמנויות, נהג המערער להטריד מינית את המתלוננת כאשר הגיעה לסעוד במסעדה שבבעלות משפחתו, באומרו לה אמירות בעלות אופי מיני, כגון: " מה זה אין נשיקה היום", " אני רוצה לשכב איתך", "אני חולם בלילה שאני יורד לך", " אני רוצה שהלשון שלי תהיה בכוס שלך", וכן "אני אכין נקניקיה ויכניס לך אותה".

כן הציע המערער למתלוננת ללכת עימה לביתה לשם קיום יחסי מין.

יש לציין כי כתב האישום מייחס למערער עבירה לפי סעיף 3(א) לחוק באופן כללי, ואינו מצביע על החלופה המתאימה מתוך שש חלופותיו, שעל פי הנטען היא המיוחסת למערער.

בשל פגם זה עתר המערער באמצעות סניגורו, לביטול כתב האישום אך בית משפט קמא, בהחלטתו מיום 1.5.05, העדיף את תיקונו של כתב האישום משמצא שהעדר האיזכור אין בו כדי לגרום לקיפוחו של המערער ו/או לפגוע בהגנתו.

בית המשפט קמא הסיק מהעובדות המצויינות בסעיף 6 לפרק העובדות שבכתב האישום כי העבירה המיוחסת למערער תואמת לסעיפים 3(א)(3) ו- 3(א)(4) לחוק.

פסק הדין

ההגנה לא חלקה על עובדות כתב האישום בכל הנוגע לאמירות המיוחסות למערער למעט הכחשת האמירה "אני אכין נקניקיה ואכניס לך אותה" (להלן: "אמירת הנקניקיה"), והמחלוקת נסבה בעיקרה על סוגיית קיומו של רכיב "אי ההסכמה", היינו האם הראתה המתלוננת למערער כי אינה מעוניינת בהצעותיו המגונות. 

בהכרעת הדין התייחס בית משפט קמא להבדלים בין גרסת המערער בהודעתו במשטרה (ת/1) לבין גירסתו בבית המשפט, בקובעו כי הוא מתקשה לתת אימון באיזו מגירסאותיו השונות.

בית משפט קמא התרשם כי בעדותו בבית המשפט העלה המערער טענות כבושות אשר נועדו למזער את התנהגותו, לסייע לו לחזור בו מהדברים המפורשים שאמר בהודעתו במשטרה ולגשר על הפערים שלא עלו בקנה אחד עם קו ההגנה המובנה שהעלה מאוחר יותר.

עוד קבע בית משפט קמא כי אף אם יניח לזכותו של המערער כי היה בגרסתו בהודעה במשטרה כדי לשקף את שהתרחש, הרי שאף בחינת גירסה זו מעלה כי הוכחו מעל לכל ספק סביר כל יסודות העבירה המיוחסת לו.

מנגד, נתן בית משפט קמא אמון מלא בגרסת המתלוננת, בקובעו, בין היתר:

"אל מול שטף דיבורו של הנאשם, אופן התנסחותו במלל רב, הפרזותיו ושקילת מילותיו, ניכר היה כי המתלוננת העידה בפשטות ומבלי להעצים את שאירע. התרשמותי בדבר מהימנותה באשר לאמירות המיוחסות לנאשם על פי כתב האישום, התחזקה  מכך כי הנאשם אישר את מרביתן ואף אישר, למעשה, בת/1, את תגובתה בעת אמירתם."

בית משפט קמא השתכנע כי השיהוי בהגשת התלונה ע"י המתלוננת, אין בו כדי לפגום במהימנות גירסתה, שכן מצא את הסברה: אי רצונה לגרום לסכסוך משפחתי, מניח את הדעת.

ביחס להתקיימות רכיב "אי ההסכמה" מצדה של המתלוננת, קבע בית משפט קמא כי המערער היה מודע, או למצער חשד, בקיומו של העדר הסכמה מצד המתלוננת, אך בחר להתעלם מכך.

לאור כל זאת, הגיע בית משפט קמא למסקנה כי התנהגות המערער עולה כדי הטרדה מינית, בקובעו:

"המדובר בהקצנת התנהגות הנאשם והשמעת התייחסויות מיניות בוטות ומעוררות סלידה על פניהן, אשר נאמרו באופן חד צדדי, חוזר ושנה למתלוננת שהינה צעירה ממנו בעשרים וחמש שנים ובת משפחתו. הן נאמרו בעת שזו עברה מחוץ למסעדה או כשחלפה על פניו בדרכה לשירותים ותוך שהנו מודע לעצם הפסול שמצאה בהצעותיו לקיים עמו כל מגע מיני. בשים לב להצטברות סך כל הנסיבות והאמירות ייחשב הדבר כהטרדתה המינית, מינייה ובייה."