פסק-דין בתיק עפ 70642/04

1.         לפנינו ערעור על הכרעת דינו של בית משפט השלום בראשון לציון (כב' השופט א' היימן), בת"פ 1117/03, בה הרשיע את המערער בעבירה של מעשה מגונה בניגוד לסעיף 348(ג) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק).

על המערער הוטל מאסר על תנאי, קנס ותשלום פיצוי למתלוננת.

2.         על-פי עובדות כתב האישום הגיע המערער, העוסק בעבודות אלומיניום, ביום האירוע, בשעה 13:30, לביתה של המתלוננת כדי לבצע עבודת אלומיניום בביתה (למען הדיוק נציין כי המערער הגיע לביתה של המתלוננת כדי לתת הצעת מחיר לעבודה שהמתלוננת ביקשה לבצע).

במהלך שהותו במקום אמר המערער למתלוננת שהיא יפה, ובהמשך חיבק אותה תוך שהוא מצמיד אותה לגופו ואף שאל אותה מאוחר יותר אם הוא יכול לנשק אותה על שפתיה.

את מעשיו אלו עשה, על-פי הנטען, ללא הסכמתה ולשם ביזוי, גירוי או סיפוק מיני.

3.         בית משפט קמא נתן אמון מלא במתלוננת. לדעת בית משפט קמא: " עדותה הצטיינה באמירות קונקרטיות אף כי לוותה בכאב רב. כאב שאין בו משום הפרזה או הפלגה למחוזות הדמיון, אלא כאב ועלבון על אשר מצא הנאשם חירות לעצמו לבצע בגופה מעשה בניגוד לרצונה".

4.         אין מחלוקת, וכך קבע בית משפט קמא, כי בין המערער לבין המתלוננת " התפתחה שיחה שגלשה למחוזות אינטימיים וגלישה זו לא היתה אלא המשך להשתדלותה של המתלוננת לפרט נסיבות אישיות שיש בהן, לדעתה כדי להפחית ממחיר התיקון".

" השיחה האינטימית כאמור, נגעה להיותה אלמנה צעירה, לחברה המבוגר ממנה, ליחסיה עמו, למקום מגוריו, לקונפליקט אליו נקלעה משום רצונה בילדים ממנו אלא שהוא מבוגר ממנה בגילו והדבר מרתיע אותה, ליופיה של המתלוננת, וגם יש לומר להערתה לחזותו של הנאשם, כמו גם נסבה השיחה על גלגל המזלות עד כי אמר לה הנאשם שלפי המזלות של חברה ושלה הם לא יסתדרו בהיותם עקשנים, ועד כהנא וכהנא נושאים שלא מן הרגיל לנהל עם "שיפוצניק" לא מוכר".

יש לציין כי בעדותה בבית המשפט אמרה המתלוננת כי היוזמה לשיחה האינטימית היתה של המערער, בעוד היא ניסתה להעביר את השיחה לנושא העבודה.

5.         על-פי גירסתה של המתלוננת לאחר שבדק את המקום בו מבקשת המתלוננת לבצע את העבודה, במרפסת השירותים, במעבר משם לתוך הדירה, חיבק אותה והצמיד אותה אליו.

המתלוננת אמרה לו "מה אתה עושה" והשתחררה ממנו. המערער התנצל וביקש סליחה.

כאשר ישבו בפינת האוכל, במהלך הכנת הצעת המחיר, אמר לה המערער כי הם יסתדרו על המחיר, והוסיף ואמר לה כי יש לה שפתיים יפות ושאל אם הוא יכול לנשק אותה. היא השיבה בשלילה. הוא אמר: "למה, זו רק נשיקה".

המערער הכחיש מכל וכל כי חיבק את המתלוננת, וכן הכחיש כי ביקש לנשק אותה בפינת האוכל. אולם הסכים, בהמשך לחילופי המחמאות ההדדיים ביניהם, לאחר שגם המתלוננת אמרה לו כי הוא גבר יפה, אמר לה כי יש לה שפתיים יפות.

השיחה, לגירסתו של המערער, היתה נעימה וידידותית ולא נתנה בסיס כלשהו לתלונה כלפיו.

6.         כאמור האמין בית משפט קמא לגירסתה של המתלוננת. אשר לשאלה מדוע לא הפסיקה המתלוננת מיד את ביקורו של המערער בדירה, ומדוע לא ביקשה ממנו לצאת - קיבל בית המשפט את הסברה של המתלוננת לפיו חששה להגיב בחריפות על מעשהו של המערער, שמא יאנוס אותה.

יצויין כי במהלך שהותו של המערער בדירה קיבלה המתלוננת מספר שיחות טלפון. אין מחלוקת כי היא לא אמרה באף שיחה כי היא מרגישה לחוצה או מאויימת או כל אמירה דומה; ואף זאת הסבירה המתלוננת, ובית משפט קמא קיבל כאמור, כי עשתה זאת משום שחששה לגרום למערער להגיב בחריפות.

בלשונו של בית המשפט: " בסיטואציה כזו, מסבירה המתלוננת שכל אשר רצתה הוא שהמפגש הטראומתי ביניהם יסתיים מהר ככל האפשר, וכל שקיוותה הוא שלא יהיה חמור יותר, חמור יותר מבחינתה הוא כך נראה הוא הידרדרות לאינוס".

7.         נימוק הערעור העיקרי הוא כי למערער נגרם  נזק ראייתי אשר פגע ביכולתו להתגונן. כדי להבהיר את הטענה יש לפרט עובדות מספר:

על-פי עדותו של חוקר המשטרה (עת/1), בהודעתה הראשונה של המתלוננת, בתשובה לשאלה אם היה נוכח מישהו נוסף באירוע, השיבה שהיתה לבד בדירה ולא היו עדים למקרה.