פסק-דין בתיק עפ 70608/04

השופט ז' המר :

1.         ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה נתניה (כב' השופטת ר' בן-יששכר-שורץ), בת"ד 20049/01, בו הורשע המערער בגרם מוות ברשלנות, עבירה על סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ביחד עם סעיף 64 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1961.

2.         המערער נהג במשאית כבדה אליה חובר נגרר ועליו מנוף, ברח' קפלן בפתח-תקוה, ופנה ימינה לרח' יהודה מטות. רח' יהודה מטות הינו רחוב צר, שהסתיים אז באתר בניה, אליו היו מועדות פניו של המערער. כלי הרכב שחנו באתר הבניה הפריעו למערער להכנס לאתר, על כן ירד מהמשאית, ורק אז שמע צעקות וקריאות לפיהן פגע בדרכו באישה.

3.         המיפתח של רח' יהודה מטות, בקו הצומת עם רח' קפלן, הוא 13 מטר; אך בהמשכו, לקראת אתר הבניה, רוחבו 5.5 מטר בלבד.

הולכת הרגל המנוחה, חצתה את רח' יהודה מטות, מימין לשמאל כיוון נסיעתו של המערער. המנוחה נצפתה על-ידי עדת ראיה כשהיא הולכת על המדרכה של רח' קפלן, ממשיכה ופונה ימינה על המדרכה ברחוב יהודה מטות (מימין לכיוון נסיעת המערער), עד שירדה מן המדרכה וחצתה באלכסון את הכביש, לפני המשאית.

4.         בית משפט קמא קבע, בהתבסס על הדו"חות של בוחן המשטרה ועדותו, שהמנוחה הספיקה לחצות 2.7 מטר עד שנפגעה מחזיתה של המשאית, במרחק של 9 מטרים מן הצומת. יוער, כי בעדותו אמר הבוחן ש" המקום שבו לדעתנו הולכת הרגל חדרה לכביש זה בין 9 ל-11" (מטרים - ז' ה'; עמ' 22 לפרוטוקול). בתרשימים ת/9 ו-ת/10 הנקודה בה נפגעה המנוחה מסומנת במרחק של 11 מטר מן הצומת.

5.         הראות היתה טובה וכן היה למערער שדה ראיה פתוח, לכיוון רחוב יהודה מטות, לרבות המדרכה עליה הלכה המנוחה, עוד לפני הפניה, בהיותו ברחוב קפלן: 6 מטר לפני הפניה ימינה שדה הראיה ימינה לתוך רחוב יהודה מטות היה 20 מטר, וממרחק של 2.5 מטר לפני קו הצומת - 30 מטר.

6.         בוחן התנועה לא ציין בדו"ח את מידותיה של המשאית. המערער אמר בעדותו, בחקירה נגדית, שאורך המשאית (עם הנגרר) הוא 18 מטר (עמ' 35 לפרוטוקול). עדות זו לא נסתרה.

            אין מחלוקת שבמהלך הפניה ועובר לתאונה, מהירות המשאית היתה נמוכה מאוד, כל כך, שמחט מכשיר הטכוגרף לא זזה (ת/7). בוחן המשטרה העריך את מהירותה ב-5 קמ"ש (שם, וכן בעמ' 20 לפרוטוקול). בית משפט קמא לא התייחס בהכרעת דינו למשמעות הנובעת ממהירות הנסיעה של המשאית, ובכך שגה לדעתי, שכן, כפי שיובהר בהמשך, לנתון זה משמעות רלוונטית רבה.

7.         הכרעת הדין דנה אך בשאלה אם יכול היה המערער לראות את המנוחה כאשר הלכה על המדרכה שמימינו וכאשר חצתה את הכביש (הצדדים אכן הקדישו לסוגיה זו מאמץ רב). בית משפט קמא השיב על כך בחיוב, הוסיף וציין כי אפילו אם היה "שטח מת" כלשהו, אין בכך כדי לשנות מן המסקנה שהמערער התרשל, משום שלא הבחין במנוחה ולא הקדיש תשומת לב למדרכה שמימינו.

8.         אומר כבר עתה, כי אני מסכים עם המסקנה לפיה התרשל המערער משלא הבחין במנוחה כשהיא יורדת מן המדרכה אל הכביש. הוא יכול וצריך היה להבחין בה, ובכך לא יכול להיות, לדעתי, שום ספק.

            עדיין יש לבדוק את הטענה - שלא נבדקה על-ידי בית משפט קמא - אם התאונה היתה בלתי נמנעת.

9.         בית משפט קמא לא התייחס לשאלת מהירות הליכתה של הולכת הרגל, מלבד באמירה שהיא " הלכה במהירות סבירה" (עמ' 4 להכרעת הדין). יצויין, שבוחן התנועה, שבית משפט קמא אמר עליו שעשה " רושם אמין שניתן לסמוך על הממצאים שאסף בשטח ו/או על מסקנותיו הסופיות" (עמ' 7 להכרעת הדין), קבע שהולכת הרגל " הלכה בהליכה מהירה...", של 2.5 מטר לשניה.

            קשה לי מאוד להבין קביעה זו של הבוחן. מהירות זו, שמשמעה 9 קמ"ש, הינה מהירות של ריצה, מעבר להליכה מהירה; בעוד שעדת הראיה אמרה כי המנוחה פסעה " במהירות סבירה" (עמ' 5 לפרוטוקול).

            הסברו של הבוחן בבית המשפט היה כי " הלכתי בנושא זה לקראת הנהג ולקחתי נתון של מהירות הליכה ... שהיא קצת יותר מהירה מהרגיל" (עמ' 21 לפרוטוקול) - הסבר שאין בו ממש.

10.        מומחה ההגנה, אינג' גדי וייסמן, היה די הוגן לציין שמהירות הליכה כזו היא למעשה " ריצה קלה שוטפת" (עמ' 36), אפילו " ריצה רגילה" (עמ' 37). ניכר בעדותו שהלך על חבל דק, שכן הוא הבין שקביעת הבוחן בנושא זה פועלת מאוד לטובתו של המערער שכן היא מקצרת עד מאוד את זמן שהייתה של המנוחה על הכביש (למרות שבדיעבד, בית משפט קמא לא בדק, כאמור, את הטענה כי התאונה היתה בלתי נמנעת, לפי מהירות הליכתה של המנוחה ומהירות נסיעתה של המשאית).

11.        בדברי הסיכום הכתובים בבית משפט קמא מציינת המדינה, כי מהירות הליכתה של המנוחה היא אחת מהנקודות השנויות במחלוקת: בעוד " לשיטת הנאשם ... הלכה ... במהירות ... של 2.51 מ/ש ואילו לשיטת המאשימה הלכה ... במהירות סבירה" (עמ' 2). המדינה לא ציינה ש"שיטת הנאשם" רק מאמצת את קביעת עד התביעה, בוחן המשטרה, ואף לא השכילה להביא ראיה, מה היא "מהירות סבירה" של הולך רגל. היא אף נמנעה, משום מה, במהלך הדיון, להגיש כראיה את קובץ הנחיות המשטרה 19/96, שמומחה ההגנה הזכיר בחוות דעתו. קובץ זה עוסק במהירויות הליכה של הולכי רגל. ממילא, המושג "מהירות סבירה" נותר ללא תרגום מעשי לראיה, שכן אין זו ידיעה שיפוטית של בתי המשפט.

12.        לאחר סיום הדיון לפנינו הגיש ב"כ המערער "הודעה בענין חישוב המהירות", לענין יכולת המערער למנוע את התאונה גם במהירות הליכה נמוכה יותר מהמהירות אותה קבע הבוחן. להודעה זו צירף ב"כ המערער מספר עמודים מקובץ הנחיות המשטרה 19/96 הנזכר לעיל (להלן: הנחיה 19/96).

            המשיבה לא התנגדה לעצם הגשת הנחיה 19/96, אולם טענה שיש להגיש את המסמך השלם כולו, ואף צרפה אותו לתגובתה. בכך צדקה המשיבה, שהרי " לא יתכן לנתק עמוד אחד של סיכום, מתוך מסמך שלם ... ולדון בו כאילו עמד לבדו" (ע"פ 2831/95 הרב עידו אלבה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(5) 221, 321).