פסק-דין בתיק עפ 7059/06

1. מונח בפני ערעור על החלטתו של בית המשפט השלום בבאר שבע (כב' השופט עידו רוזין ) מיום 11.1.06, שניתנה בתיק ב"ש 13/03, לפיה הורה על הריסת מבנה אותו הקימה המערערת, אשר לגביו אין חולק כי לא ניתן היתר בניה.

2. העובדות אשר אינן שנויות במחלוקת -

המשיבה הגישה בפני בית משפט קמא בקשה להוצאת צווי הריסה, לפי סעיפים 212 - 213 לחוק התכנון והבניה , התשכ"ה- 1965 (להלן: " חוק התכנון והבניה"), למבנה מבלוקים בשטח של כ- 28 מ"ר, אותו בנתה המערערת בסמוך לדירת מגוריה, מבלי שיש בידה היתר בניה כדין. אין חולק כי לבניה האמורה לא ניתן היתר.           בית משפט קמא נעתר לבקשת המשיבה והורה על הריסת המבנה מן הטעם כי הבניה האמורה נוגדת את התב"ע וכי יש בכך כדי לקדם את האינטרס הציבורי  בדרך של הוצאת צו הריסה. בית משפט קמא בהחלטתו מצא לנכון לציין כי בשנת 1999 הגישה המבקשת בקשה להיתר בניה למבנה האמור אולם, הצליחה לקבל את הסכמת הדיירים אך לגבי בניה   של  8 מ"ר ולא לגבי 20 מ"ר.

3. המערערת מיקדה את טענותיה בערעור לסוגיה אליה נדרש בית משפט קמא והיא האם בנסיבות העניין קיים אינטרס ציבורי חשוב המצדיק את מתן צו ההריסה או שמא נסיבותיה האישיות של המערערת יש בהן כדי לגבור על אינטרס הציבור במשמע- הותרת הבניה אמורה על כנה.

            המערערת טענה כי שגה בית משפט קמא כאשר נעתר לבקשה, הגם שלא היה בבקשה כל הסבר ממצה באשר לנחיצות הנטענת בהריסת המבנה.

            כן טענה כי שגה בית משפט כאשר קיבל את הנימוק שהבניה נוגדת את התב"ע כנימוק המקדם את אינטרס הציבור. לטענתה טענה זו לא הוכחה עובדתית וגם אם הוכחה אין בה כדי להוות שיקול מכריע אשר יש בו כדי לקדם ולהעדיף את אינטרס הציבור.

כן טענה כי שגה בית משפט קמא מקום שלא איבחן בין תוספת המבנה, בשטח של 8 מ"ר, התואם את התב"ע לבין התוספת, בשטח של 20 מ"ר, אשר אינה תואמת את התב"ע וקבע קביעה גורפת כי יש בבניה האמורה משום הפרעה ממשית לציבור המצדיקה את הריסתו הכוללת של המבנה.

כן טענה כי שגה בית משפט קמא כאשר נימק את אינטרס הציבור בהסרת המחדל בכך שמבנה הגג בנוי מאסבסט. לטענתו אין בנימוק זה כדי להצדיק את הריסת המבנה.

עוד הוסיפה וטענה המערערת כי נסיבותיה האישיות יש בהן כדי לגבור על אינטרס הציבור וכי באיזון השיקולים טעה בית משפט קמא מקום שלא דחה את בקשת המדינה.

אשר לנסיבותיה האישיות ציינה כי דירתה נבנתה בשטח של 30 מ"ר וכי כל חטאה שלא הגדילה את דירתה בצמוד לדירתה, כפי שמתירה התב"ע, אלא בנתה מבנה של 28 מ"ר בחצר הבית המשותף לה ולעוד שלושה בעלי דירות. לדבריה, המבנה משמש את אחד מילדיה שם גם נפגשים ילדיה עם האב, המורחק מדירתה. לטענתה מקום שהמבנה עומד על תילו תקופה העולה על 13 שנה יש להעדיף את נסיבותיה על שיקולים ציבוריים העומדים על הפרק.

4. ב"כ המשיבה חזרה על עמדתה כי מקום שמדובר בבניה הנוגדת את תוכנית התב"ע  קיים אינטרס ציבורי להרוס את המבנה. עוד טענה כי ההיבט התכנוני בטיחותי בקיומו של גג אסבסט מקדם אף הוא את האינטרס הציבורי. לפיכך, טענה כי יש להותיר את החלטת בית משפט קמא על תילה.

5. המסגרת המשפטית

אין חולק כי תכליתו של צו הריסה לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה הינו שמירת הסדר הציבורי ומניעת מטרד מהציבור בשל עצם קיומו של מבנה לא חוקי. לפיכך, ולאור העובדה שהמבנה הוא במרכז שיקול הדעת ולא העבריין הרי שאין די בכך שהמבנה נבנה ללא היתר כדי להצדיק את הריסתו על פי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה. אלא, יש לבחון אם בנסיבות העניין  מחייב העניין הציבורי את הריסת המבנה מטעמים של 'עניין ציבורי' חשוב; כאשר בפני המתנגד למתן הצו פתוחה האפשרות להציג שיקולים התומכים בהתנגדותו.

צו הריסה יינתן רק במקום ששיקולי ה 'עניין הציבורי' גוברים על השיקולים האחרים האישיים, שמציג המתנגד".

ובלשון השופט קדמי ב ע"פ 3490/97 ע"פ 3490/97 יצחק נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה, כפר סבא, פ"ד נב (1) 136) :

"ברם, ככלל, לא יהיה די בשיקול זה לבדו כדי להכריע את הכף בזכות מתן צו הריסה; ועל בית המשפט לבחון אם בנסיבות הענין מחייב הענין הציבורי את הריסת המבנה. ...

על מנת להצדיק מתן צו הריסה, על בית המשפט לבדוק כל מקרה "לאור נסיבותיו ומול הנסיבות הייחודיות של המקרה, גם יתן בית המשפט את דעתו לאינטרס הציבורי שחוטא לא יצא נשכר, וכי אין להתיר התרחבות האנדרלמוסיה בכל הנוגע לחוקיות הבניה" (מתוך רע"פ 3460/94רע"פ 3460/94, מאדי עלי סואעד, דינים עליון לו, 359).

יהיו, איפוא, מקרים שבהם יגיע בית המשפט לכלל מסקנה כי יש הצדקה ליתן צו הריסה לפי סעיף 212 הנ"ל בשל כך, שבנסיבות המיוחדות למקרה, עומדת הותרת המבנה הבלתי חוקי על כנו בניגוד זועק " לאינטרס הציבורי שחוטא לא יצא נשכר"; יהיו מקרים שבהם תהיה הצדקה למתן הצו במניעת ה "אנדרלמוסיה" שיוצרת בניה ללא היתר; ויהיו מקרים שבהם תימצא ההצדקה למתן הצו ב "מטרד" שיוצר המבנה שנבנה שלא כחוק. ברם, על מנת להגיע לכלל המסקנה האמורה, על בית המשפט לעמת כנגד השיקולים "הציבוריים" האמורים - שאינם מהווים, כמובן, רשימה ממצה - את השיקולים ה"אישיים" של המתנגד להריסה; ומטבע הדברים, שתהיינה, בודאי, נסיבות, שבהן יגברו השיקולים ה"אישיים" על השיקולים ה"ציבוריים", והמבנה שהוקם שלא כחוק לא יהרס. (ראה: ע"פ 318/81ע"פ 318/81, לה(3)679 ג'רסי; ועיין - ע"פ 489/94ע"פ 489/94, בית המשפט המחוזי, תל-אביב-יפו).)

כאמור, על המדינה, מבקשת הצו, הנטל להראות "הצדקה" להריסה, מעבר להיות המבנה ללא היתר. הנטל אשר עומד על המדינה להוכיח זאת הינו נטל קל מאד. כך, למשל, בע"פ (ב"ש) 271/75 ע"פ 271/75 טייב נ' מ"י, פ"מ תשל"ו (2) 291, ניתן צו הריסה מכוח סעיף 212 לחוק לגבי דוכן שנבנה ללא היתר שעמד על מדרכה שיועדה לשמש מעבר להולכי רגל; ובע"פ (ת"א) 518/68 ע"פ 518/68 יחזקאל נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה מחוז ת"א פ"מ ע"ב 68, הוצא צו הריסה למבנה שהוקם שלא כדין שעמד בניגוד מוחלט לתכנית הבינוי במקום, כשהמבנה עיכב הקמתו של אולם התעמלות בבית ספר סמוך. לגבי מבנה זה צויין שם כי אין שמץ סיכוי שאי פעם יינתן היתר. ניתן להעלות על הדעת דוגמאות נוספות בהן הנטל המוטל על המדינה להראות לכאורה הצדקה להריסה הוא קל עד למאוד. (ראה רע"פ 124/01 ניקר נ' מדינת ישראל , פ"ד נו (3) 151)