פסק-דין בתיק עפ 70582/07

א.         המערער הורשע בבית-המשפט השלום בראשון לציון (כב' השופטת ש' בן-שלמה), בת"פ   4586/05 בשתי עבירות של מעשה מגונה וכן בניסיון למעשה מגונה.

על-פי הנטען, המערער הוא שכנה של המתלוננת בחולון.

המתלוננת היא ילידת 1988, המערער יליד 1967.

בכתב האישום מתוארים מספר אירועים שבהם הטריד המערער את המתלוננת, תפס אותה בכח, ניסה לנשקה, נגע בה באיברי גוף שונים, לקח ממנה את מפתחותיה כדי למנוע ממנה ללכת ופרטים נוספים.

ניתן לחלק את כתב האישום לשלוש חטיבות:

החטיבה הראשונה עניינה תיאור כללי של מעשים מיניים, כפי שתוארו לעיל, דהיינו ניסיון לנשק את המתלוננת בעל כורחה ושלא בהסכמתה.

החטיבה השניה מתייחסת לאירוע, שכונה בהכרעת הדין, כאירוע הקניון.

והחטיבה השלישית, מתייחסת לאירוע שאירע בדירתו של המערער, שבו המערער הכניס את המתלוננת לחדרו ובניגוד לרצונה ועל-אף שאמרה לו כי היא רוצה ללכת לביתה, נעל את דלת החדר, דחף אותה אל המיטה, נשכב מעליה, ניסה להפשיטה ונישק את איבר מינה מעל לבגדיה.

ב.         בית-משפט קמא הרשיע את המערער לאחר שמיעת ראיות ועל כך הערעור בפנינו.

הכרעת הדין מפורטת, מנומקת, כאשר הקביעות העיקריות שבה, מטבע הדברים, הן קביעות מהימנות.

בית-המשפט נתן אמון מלא בעדות המתלוננת. האמון מנומק. בית-המשפט נתן ביטוי הן להתרשמותו מאישיותה של המתלוננת והן ביטוי קונקרטי לאופן בו העידה בביהמ"ש, שמקנה גוון של אותנטיות לדברים.

בנוסף למתלוננת, העידה גם חברתה. כמו-כן הוגשה ההודעה של החברה, ת/1. בית-המשפט ראה חיזוק (שלא נדרש פורמלית משנתן אמון בגרסת המתלוננת), בדברי החברה.

ג.          בהודעת הערעור תוקף למעשה הסניגור את ממצאי המהימנות. הקו המוביל בהודעת הערעור הינו, כי גרסת המתלוננת לוקה בחוסר היגיון, לא ניתן להבין את התנהגותה ומשום כך, גם לא ניתן לייחס אמון לדברים.

בלשונו של ב"כ המערער: "כלום אין ההיגיון הבריא וניסיון החיים מחייבים את המסקנה, כי לו היתה קורטוב של אמת בטענת המתלוננת, היתה נוקטת בכל האמצעים להימלט מדירת המערער?". (דברים אלה מתייחסים לאירוע האחרון, אולם דברים דומים משולבים בכל הודעת הערעור).

ד.         כיוון שזהו המוטיב המוביל, נתחיל אף אנו בנושא זה ונאמר, כי המציאות, כמו גם הפסיקה, הכירו זה מכבר בכך, שאין נאנסת טיפוסית, אין קורבן עבירת מין טיפוסי, ואת ההיגיון לא תמיד ניתן למצוא בדרך ההתנהלות של מתלוננות בעבירות מין. הדברים נכונים באופן כללי, על אחת כמה וכמה, כאשר מדובר בנערה בת 16.5-17, כשהמערער, כאמור, גילו יותר מכפול מזה של המתלוננת.

כבר נאמר בפסיקה, כי התנהגותה של מתלוננת יכולה להיות בלתי נבונה, בלתי סבירה ואפילו אווילית, ואין בכך בהכרח כדי לפגום במהימנותה (ר' לענין זה ע"פ 5739/96 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(4) 721, וכן ע"פ 9458/05, 10518/05 רחמילוב נ' מדינת ישראל (24.7.06, לא פורסם)).

ה.         משזו נקודת המוצא, נבחן את הסתירות העיקריות שהעלה הסניגור:

באשר לאישום הכללי שעניינו מספר רב של פעמים שבהם נהג המערער בדרך המתוארת, הסניגור טוען כי אם לא חפצה המתלוננת בקרבתו, יכלה לתת ביטוי לכך. המתלוננת אמרה באחד המקומות, כי נהגה לספר לו דברים וכי לא נרתעה ממנו.

על כך יש לומר כי האירוע איננו בעל צבע אחד. ההתחלה אינה מעידה בהכרח על ההמשך. בהמשך אכן ייתן ביטוי מלא לכך שהמתלוננת אכן נרתעה מהמערער ולא חפצה בו. די לנו אם נפנה לענין זה לעדותה של החברה שאמרה, כי המתלוננת סיפרה לה פעמים רבות שהמערער מטריד אותה, אמרה לה שהיא לא רוצה להיפגש איתו, ביקשה מהחברה שיתחבאו כדי לא לפגוש בו. המתלוננת פחדה ממנו. "היא אומרת לי כל הזמן בואי נלך מפה ומשם, אני לא רוצה לראות אותו" וביטויים דומים.