פסק-דין בתיק עפ 70508/06

ערעור על החלטתו של בית המשפט לענינים מקומיים ראשון לציון (כב' השופטת ש. רפאלי), בתיק עמק 1520/04, מיום 21.2.2006, בה נעתר לבקשת המשיבה 2, להאריך מועד ביצועו של צו הריסה, ללא הרשעה, לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק").

הפרשה נשוא הערעור תחילתה בכתב אישום, שהוגש נגד המערער והמשיבה 2, כנאשמים יחדיו, ביום 2.9.2004 בבית המשפט לענינים מקומיים בראשל"צ, בשל כך שהציבו מבנה (קראוון) באתר הקראוונים, בסמוך לרחוב יאנוש קורצ'ק בראשל"צ.

העבירות שיוחסו לשניים בכתב האישום, ביצוע עבודות הטעונות היתר, ללא היתר, עפ"י הוראות סעיפים 145(א)(2), 204(א) ו-208 לחוק.

בישיבת יום 11.9.2005, ניתנה ע"י ביהמ"ש קמא החלטה, בדבר רישום הסכמת הצדדים לפיה יומר כתב האישום בבקשה, למתן צו הריסה ללא הרשעה על פי סעיף 212 לחוק, וביום 12.9.2005, אכן הוציא ביהמ"ש קמא, צו זה כנגד המשיבים וקבע בהחלטתו, כי "הצו יכנס לתוקפו ביום 12.2.2006".

המערער והמשיבה 2, יוצגו באותו שלב של ההליכים ע"י עו"ד דובין.

ביום 17.1.2006 עתר עו"ד דובין, בשמה של משיבה 2 בלבד, לעכב ביצוע צו ההריסה לחצי שנה נוספת ועתירה זאת נקבעה לדיון ליום 21.2.2006.

בדיון, הסכימה המשיבה לדחיית ביצוע צו ההריסה למשך שלושה חודשים. המערער, אשר מעשית הופיע ללא יצוג משפטי, התנגד להארכה המבוקשת.

בית משפט קמא קיבל את הבקשה, והאריך המועד לביצוע הצו עד יום 1.7.2006.

על החלטה זאת כאמור, הערעור.

הערעור מטרתו לבטל החלטת ביהמ"ש קמא, להאריך המועד לביצוע צו ההריסה, שתוקפו פג ביום 1.7.2006.

בשל כך שהערעור הוגש רק ביום 20.3.2006, ונקבע לדיון בתחילה ליום 27.6.2006, ובסופו של דבר נשמע רק ביום 29.6.2006 (המועד המוקדם ביותר שהוצע כמתאים ע"י ב"כ משיבה 1), הדיון בו היה חסר תכלית, בוודאי מקום ופסה"ד ניתן כעת חיה.

ב"כ המערער עמד על שמיעת הערעור, בשל שסבר שטעמים עקרוניים מצדיקים זאת, כמו הטעם של " שידור מסר לביהמ"ש קמא מה יקרה... אם תוגש עוד פעם בקשה...", או כדי לייצר למערער, עילה להגיש עתירה מינהלית נגד המשיבה 1.

נימוקי הערעור אותם פירט המערער על הכתב ובעל פה במהלך הדיון הינם:

א.         הצורך לדון בסוגיה החשובה והיא "התנגשות האינטרסים של שני אנשים שנדרשו במסגרת פסק דין, שאף ניתן בעקבות הסדר טיעון, לבצע צו הריסה במועד מסויים, ואחד מהם מבקש הארכת המועד לביצוע הצו והשני מתנגד".

ב.         ההחלטה של בית משפט קמא נותנת גושפנקא, להפרת הסדר טיעון מצד המדינה, ומצד נוסף לו.

ג.          ההחלטה פוגעת במערער בכך, שנמנע ממנו סיוע כספי שהובטח ע"י העיריה, שישולם לו למשך שנה ממועד ההריסה.

ד.         החלטת ההארכה היתה מוטעית משום שאין סיכוי, שינתן היתר בניה, שיכשיר את הקראוון.

כן ביקש המערער שבית משפט זה, יכריע במחלוקת פוסקים, היש או אין זכות ערעור על החלטה, לפי סעיף 207 לחוק, החלטה הדוחה ביצוע צו הריסה.

ב"כ המשיבים טענו קצרות נגד קבלת הערעור מהטיעונים: שאין הוא רלבנטי יותר, שאין בית המשפט של ערעור מוציא תחת ידו בנסיבות מעין אלה, אזהרה עתידית לביהמ"ש קמא והן בשל כך, שהחלטתו של ביהמ"ש לענינים מקומיים, לא סתרה במאומה את הסדר הטיעון.