פסק-דין בתיק עפ 70453/05

א.         בתאריך 31.10.2000 טיילה המערערת עם כלבתה בגינה ברח' תרע"ד ברמת גן.

בכתב אישום שהוגש נגדה לבית משפט השלום בתל-אביב-יפו נטען, כי התרשלה בכך שאיפשרה לכלבה לטייל ברחוב ללא רצועה, וללא זמם בפיה. הכלבה נשכה גם את כלבתו של המתלונן באוזנה, וזו נזקקה לטיפול וטרינרי. בנוסף לכך, נשכה את המתלונן ברגלו וגרמה לו לפצע שהזקיק טיפול רפואי.

בית משפט קמא (כב' השופטת מ' דיסקין) הרשיע את המערערת לאחר שמיעת ראיות, בעבירה על סעיף 338(6) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977, שעניינו מעשה פזיזות ורשלנות בחיה.

על הכרעת הדין הערעור בפנינו.

בסיום הדיון עתר הסניגור, לחלופין, גם לביטול הרשעתה של המערערת וסיום ההליך ללא הרשעה, זאת הגם שנושא זה לא הועלה כלל בבית משפט קמא וגם בהודעת הערעור לא בא זכרו (בעיקרי הטיעון יש התייחסות מינימלית לאפשרות זו).

שמענו לאורך שעה ארוכה, אולי ארוכה מדי, את טיעוני הצדדים. בחנו גם את האפשרות לסיום ההליך ללא הרשעה, ולאחר שכך נהגנו, דעתנו היא כי אין מקום להתערב בממצאיו ומסקנותיו של בית משפט קמא.

ב.         אלה עיקרי העובדות שנקבעו על ידי בית משפט קמא.

המערערת טיילה עם הכלבה כאשר הכלבה לא היתה קשורה. המערערת טענה בבית משפט קמא, כי הכלבה היתה קשורה בקולר לרצועה, וכי עובר לארוע הנשיכה השתחררה מהרצועה, משום שנבהלה בשל אבן שהשליך עליה המתלונן. בעקבות זאת, כאמור, הכלבה השתחררה, רצה לעבר המתלונן וכלבתו, התפתח עימות בין שתי הכלבות, שבסיומו, נפצעו גם המתלונן וגם כלבתו.

בית משפט קמא קיבל לענין זה את גירסת המתלונן וקבע כממצא עובדתי כי הכלבה אכן לא היתה קשורה.

הפגמים השונים שמנה הסניגור בבית משפט קמא בעדותו של המתלונן ונסיונו להשחיר את פניו, לא התקבלו על דעתו של בית משפט קמא. אליבא דבית משפט קמא, עדותו של המתלונן היתה עניינית, עקבית וסדורה.

המתלונן העיד, כי באותו יום יצא עם כלבתו שהיא כלבה קטנה מסוג קוקר ספנייל, כשהיא קשורה בקולר לרצועה. מדובר בכלבה עדינה ונמוכה, כפי שניתן היה להתרשם גם מהתמונות שהוגשו לבית משפט קמא. בהגיעם לגינה התנפלה עליהם לפתע הכלבה מסוג פיטבול, כלבה גדולה "הנראית כמו צבוע גדול", ללא קולר ורצועה.

כלבת המערערת נשכה את כלבתו של המתלונן, הוא נחלץ להציל את כלבתו וננשך בעצמו ברגלו.

תאור עובדתי זה היה מקובל על בית משפט קמא ונקבע, כאמור, כממצא. כמו כן נקבע כממצא, אף זאת על פי גרסת המתלונן, כי עובר לארוע לא היתה כלבת המערערת קשורה.

ג.          בהודעת הערעור תקף הסניגור את ממצאיו של בית משפט קמא  במיוחד לענין היות כלבת המערערת קשורה, עובר לארוע. אליבא דהמערערת, המתלונן עצמו אישר בבית המשפט, כי לא ראה את המערערת או כלבתה לפני הארוע ולכן לא יכול היה להעיד אם הכלבה היתה קשורה לפני כן או לא.

המערערת טוענת, כי בהעדר גירסה פוזיטיבית על כך שהכלבה לא היתה קשורה קודם, לא היה בית משפט רשאי להגיע לממצא בנושא זה.

איננו מקבלים את טיעונה של המערערת בנקודה זו. בית משפט קמא רשאי היה להגיע למסקנות באשר לקשירתה או אי-קשירתה של הכלבה, על סמך מכלול הנסיבות שבפניו, גם אם המתלונן לא ראה את הכלבה  לפני ארוע הנשיכה.

המערערת טענה בבית משפט קמא, כי הכלבה השתחררה משום שהמתלונן זרק עליה אבן.

בית משפט לא קיבל טענה זו ובכך אין מקום להתערב הן משום שמדובר בממצאי מהימנות מובהקים והן משום שאין בגירסה, על פניה, כל הגיון. וכי מדוע ישליך המתלונן - אדם מן הישוב -אבן על כלבה זרה לו, כלבה המטיילת כשהיא צמודה לבעליה ומוחזקת ברצועה, וזאת כאשר הוא עצמו מטייל עם כלבתו.

דחיית הטענה בדבר זריקת האבן - מותירה את גירסתה של המערערת, לפיה הכלבה השתחררה בפתאומיות משום שנבהלה, תלושה מהמציאות וחסרת כל בסיס עובדתי.