פסק-דין בתיק עפ 70349/05

השופטת ד' ברלינר, סג"נ - אב"ד והשופט ר' בן יוסף:

המערער הורשע בבימ"ש קמא בעבירה של גניבה בידי עובד, עבירה על סעיף 391 לחוק העונשין. על פי כתב האישום המתוקן, ניצל המערער את העובדה שעבד בסניף היפרנטו בכפר סבא וגנב מספר פעמים לא ידוע, בין החודשים מאי 2001 ואוגוסט 2001, סיגריות ששוויין הכולל הוא כ- 113,000 ש"ח. את הסיגריות מכר המערער לאדם אחר שבבעלותו או בבעלות משפחתו מינימרקט בישוב טירה.

בבימ"ש קמא הגיעו הצדדים להסדר טיעון לאחר שהחלו כבר הראיות להישמע. מכוח הסדר הטיעון הודה המערער לאחר שעובדות כתב האישום תוקנו. הפירוט דלעיל משקף את כתב האישום המתוקן. על פי הסדר הטיעון עתרה התביעה כי יוטל על המערער עונש מאסר של 6 חודשים שירוצה בדרך של עבודות שירות. כמו כן נקבע כי על המערער לפצות את מעבידו בסכום של 38,000 ש"ח וכן יוטל על המערער קנס בסך 2,000 ש"ח ומאסר על תנאי. בימ"ש קמא, כב' השופטת ק' רג'יניאנו מבימ"ש השלום בכפר סבא, לא אימץ את הסדר הטיעון והטיל על המערער 8 חודשי מאסר בפועל שירוצו במתקן כליאה. על כך הערעור בפנינו.

בהודעת הערעור, כמו גם בטיעון בפנינו, הפנה ב"כ המערער להסדר הטיעון וגם לנימוקים הענייניים שלשיטתו תומכים בכך שהיה מקום לאמץ את הסדר הטיעון. רף הענישה שעליו הסכימו הצדדים, כך לטענת הסניגור, איננו חורג מנורמת הענישה הסבירה והמקובלת. למערער לא היה כל עבר פלילי ומשום כך מן הראוי היה שבימ"ש יאמץ את הסדר הטיעון.

בתשובתה לערעור חזרה המדינה גם בפנינו על העמדה שהציגה בבימ"ש קמא והצטרפה לעתירתו של הסניגור להתערב בגזר הדין באופן שלא יסטה מהסדר הטיעון.

הדילמה שמציג תיק זה חוזרת על עצמה בכל אותם תיקים שבהם בימ"ש סוטה מהסדר טיעון. את החלטתה שלא לאמץ את ההסדר נימקה כבוד השופטת רג'יניאנו נמק היטב, כאשר הנימוקים מתייחסים גם למשמעות של הסדר הטיעון, גם למדיניות הרווחת והמקובלת באשר לאימוצם של הסדרי טיעון, גם להנחיות ביהמ"ש העליון בנושא זה, כל זאת מחד גיסא. מאידך גיסא, סקרה כב' השופטת קמא את הנסיבות הרלוונטיות לתיק הנוכחי, וביניהן אופיה של העבירה, הסכומים שמדובר בהם, העובדה שהמערער התחייב להחזיר רק חלק מהסכום אותו גנב ולא את מלוא הסכום, כאשר במסקנתה הסופית סברה כב' השופטת קמא כי הסדר הטיעון יחטא לאינטרס הציבור ובאיזון הכולל אין מקום לאמץ אותו.

נימוקיה של כב' השופטת קמא מקובלים עלינו. אכן מדובר בעבירה חמורה. בעבירת הגניבה ממעביד גלום גם הרכיב של מעילה באמון, ולא רק גניבה סתם על ההיבט הרכושי שבה. המחוקק אמר את דברו כאשר הציב רף ענישה של 7 שנים לצידה של עבירת הגניבה ממעביד, ולא בכדי. מקובלת עלינו גם אמירתה של כב' השופטת קמא כי היתה נוטה לאמץ את הסדר הטיעון לו היה מחזיר המערער את מלוא הסכום, אלא שבפועל החזיר המערער רק את חלקו והתביעה קיבלה את טענתו כי אין ברשותו סכומי כסף נוספים והוא אינו מסוגל היום להחזיר את כל הסכום. אם בכל זאת, לאחר התלבטות לא קלה, החלטנו לאמץ את הסדר הטיעון, הרי שזאת משום שאנו רואים את עצמנו כבולים על ידי העמדה שהוצגה בפנינו, הן בבימ"ש קמא והן בערכאת הערעור.

ביהמ"ש אמנם לעולם אינו מתפרק מזכותו וסמכותו לשקול את מלוא השיקולים שבפניו, חרף קיומו של הסדרי טיעון. עדיין, ככלל, הסדרי טיעון ראויים לכיבוד וביהמ"ש יתחשב בהם. מעבר לכך, ומה שחשוב בעינינו לא פחות, ככלל ביהמ"ש לא נוטה להחמיר מעבר למה שמתבקש. כשזוהי עמדת התביעה בתיק שבפנינו, נראה לנו כי יש מקום לקבל את הסדר הטיעון, חרף הסכמתנו העקרונית עם השיקולים שנמנו בבימ"ש קמא.

בדיון שבפנינו הציע הסניגור שלסכום הפיצוי יתווסף סכום של 15,000 ש"ח שהופקדו על ידי המערער לשם שחרור בערובה ואנו קובעים על כן כי סכום זה יועבר כפיצוי למתלוננים לאחר שהמערער יתחיל בריצוי עונשו.

לפיכך אנו קובעים כדלקמן:

א.         אנו מעמידים את תקופת המאסר בפועל על 6 חודשים.

ב.         נשקול ריצוי המאסר בדרך של עבודות שירות אם תהיה בפנינו חוו"ד של הממונה הממליצה על כך.

ג.          המאסר על תנאי יישאר בעינו.

ד.         הקנס אף הוא יישאר בעינו.

ה.         הפיצוי יועמד על 53,000 ש"ח (38,000 ש"ח שאותם הטיל בימ"ש קמא בתוספת 15,000 ש"ח, כפי שפורט לעיל).