פסק-דין בתיק עפ 70339/06

כב' השופטת י' שיצר :

כללי

1. ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בפתח-תקווה (כב' השופטת ד' עטר) בת"פ 2257/02 מיום 4.01.06, לפיו הורשע המערער בעבירות של תקיפה הגורמת חבלה של ממש, לפי סעיף 380 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק), איומים לפי סעיף 192 לחוק ומעשה מגונה לפי סעיף 348(ג) לחוק.

על המערער נגזר עונש של 20 חודשי מאסר וכן הופעל מאסר מותנה לתקופה של 7 חודשים במצטבר (סה"כ 27 חודשי מאסר); כמו כן נגזרו עליו 12 חודשים מאסר על תנאי ל-3 שנים לבל יעבור עבירות מין ואלימות מסוג פשע ו-8 חודשי מאסר על תנאי ביחס לעבירות הנ"ל מסוג עוון.  כמו כן, חוייב המערער בפיצוי המתלוננת בסך של 7,500 ש"ח.

עיקרי כתב האישום

2.             על פי האמור בכתב האישום, בתאריך 24.03.01 הסיעה המתלוננת את המערער ברכבה, לאחר שנפגשו קודם בבית קפה בפתח-תקווה. כשהגיעו לדירת המערער, הוא הציע לה  לעלות לדירתו, משסירבה - משך אותה בחוזקה כשהוא אוחז בסוודר שלבשה. המתלוננת המשיכה לנסוע לכוון תחנת המשטרה, כשהתקרבו ביקש המתלונן לרדת, המתלוננת עצרה את הרכב והמתלונן ביקש ממנה נשיקה. משסירבה - תקף אותה המערער, שרט וחתך אותה בזרועותיה באמצעות מכשיר חד. המתלוננת המשיכה לנסוע והגיעה לתחנת המשטרה, אך שער הכניסה היה סגור. היא הבהבה באורות רכבה, המערער איים עליה בפגיעה שלא כדין, תפס בגרונה ואמר לה: " את זבל ועכשיו אני אהרוג אותך באוטו על יד המשטרה", בכוונה להפחידה או להקניטה.

בהמשך, עשה המערער מעשה מגונה במתלוננת, בכך שחשף בפניה את אבר מינו ואמר לה: " עכשיו את פה תמצצי לי או שאני אקח את האוטו שלך ואזרוק בזבל", זאת לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיניים. המערער אף הוציא את מפתחות הרכב מהסוויץ', לקח אותם לחזקתו והמתלוננת נמלטה מהרכב. המערער לא חדל ורדף אחריה, עד שהצליחה לעצור את אחד הרכבים שעבר במקום וזה הסיעה משם.

ממצאי בית משפט קמא

3.             בית משפט קמא נתן אמון בגרסת המתלוננת והעדיף אותה ללא היסוס על פני גירסת המערער. בית המשפט נימק את קביעתו זו בכך שהמתלוננת תיארה את האירועים בצורה אותנטית, תוך הדגמות.

בית משפט קמא מצא תוספת ראייתית לגירסת המתלוננת, בעדויותיהם של עדי התביעה סמ"ר צברי אילן, שוטר הסיור שמצא את המתלוננת (להלן: צברי) ומר ויאדיסלב ביקטגירוב, שהמתלוננת הגיעה לביתו לאחר האירוע (להלן: ביקטגירוב). בית המשפט קיבל את דברי המתלוננת בפני עדים אלה כראיה עצמאית לאמיתות תוכנם, בשל היותם אימרת קורבן עבירה שנאמרו בסמוך להתרחשותה.

כמו-כן, בית המשפט מצא חיזוק לגירסת המתלוננת במצבה הנפשי, הנלמד מעדותו של ביקטגירוב וגם מעדותה של המתלוננת בבית המשפט, וכפי שציין בנוגע לעדות המתלוננת: "... ונקלעה לשרשרת אירועים שאותות הטראומה שחוותה והחשש מפני הנאשם ניכרו בה גם בעת עדותה, חרף חלוף הזמן הממושך" (עמ' 71, שורות 17-18 להכרעת הדין).

חיזוקים נוספים לאמינות גירסתה של המתלוננת מצא בית המשפט בהגעתה עם הרכב לתחנת המשטרה כשהמערער עדיין איתה ברכב, הימלטותה מהרכב כשהיא מותירה את המפתחות בידי המערער, דבר שגם המערער מאשר בעדותו, החבלות שנצפו על צווארה וזרועותיה, העובדה שעלתה על רכב זר והגעתה באישון הלילה לבית זר, באקראי - כל אלה מצביעים על המצוקה בה היתה שרויה המתלוננת.

לעומת זאת, בית משפט קמא לא האמין לגירסת המערער וקבע כי המערער אישר למעשה בדבריו חלק נכבד מהנסיבות והאירועים, אך נתן הסברים בלתי הגיוניים להתרחשות הדברים והתחמק מתשובות בחקירתו בבית המשפט. בית המשפט גם דחה את גירסת המערער, כי תלונתה היא סיפור כיסוי שטוותה המתלוננת, לנוכח מצוקה אחרת בה היתה שרויה.

נימוקי הערעור

4. ב"כ המערער טוען כי פסק הדין של בית משפט קמא שגוי ואינו מתיישב עם השכל הישר. לטענתו, כתוצאה מהשיהוי בהגשת כתב האישום, לא זכר המערער פרטים "קטנים" ובית המשפט זקף זאת לחובתו והוא הוצג כמתחמק. לעומת זאת, אצל המתלוננת היו לשיטת ב"כ המערער, סתירות משמעויות וסיפורים "על גבול ההזיה" ובית משפט יחס זאת לחלוף הזמן. כמו כן, מדגיש ב"כ המערער כי המתלוננת לא הופיעה לתשעה דיונים בבית משפט קמא, ולו רק מטעם זה מן הראוי היה להפחית מעונש המאסר .

עוד מלין ב"כ המערער, כי מינוי סנגור למערער התרחש רק לאחר שהתובעת ציינה כי בדעתה לבקש מאסר בפועל ובכך נגרם למערער נזק בניהול המשפט. הוא גם מפנה לכך, שבית משפט  ציטט דברים בלתי שלמים מהעדויות וההודעות במשטרה, כגון השמטת דברי המתלוננת שסיפרה למערער שהיא שוטרת. דוגמה נוספת מתייחסת לעדותו של העד ביקטגירוב, אשר לדברי בית המשפט לא ציין בעדותו אם ראה שריטות על שתי ידיה של המתלוננת או רק על יד אחת, כאשר לטענת ב"כ המערער, בהודעתו במשטרה סיפר כי ראה שריטה על יד שמאל. לדבריו, אין הסבר לשריטות בשתי הידיים ולכן המסקנה היא, כי לא נגרמו על ידי המערער, או כי לפחות יש בכך כדי לפגום בעדות המתלוננת.

כמו כן, מצביע ב"כ המערער על פער השעות בהשתלשלות האירועים כפי שמתואר בגירסת המתלוננת. לשיטתו, מדבריה עולה כי יצאה מבית הקפה בסביבות השעה 23:30 ולביתו של ביקטגירוב הגיעה בסביבות השעה 05:00 לפנות בוקר למחרת. לשיטתו, המערערת היתה שיכורה בליל האירוע נשוא האישום, ושתתה יותר מבקבוק אחד, בניגוד לטענתה. תמיכה לכך הוא מוצא בזיכרון הדברים שרשם השוטר ממן לפיו נדף מהמתלוננת ריח אלכוהול. בנוסף, מעלה ב"כ המערער תהיות מדוע המתלוננת לא פנתה מיד לטיפול רפואי, וכן מצביע על כך שהתעודה הרפואית היא ממועד מאוחר יותר ולא מיום האירוע.  

משקל רב גם מייחס ב"כ המערער לפציעות עצמן, לכך שלא ידעה להגיד בדיוק ממה הן נגרמו ואילו אחר כך "ידעה" לשלוף שמות של חפצים, אשר כביכול באמצעותם גרם לה המערער לחתכים. 

כל אלה גם יחד פוגמים, לדעת ב"כ המערער, באמינות גירסתה של המתלוננת, כאשר הוא תולה את התנהגותה בכך שחייה עם בעלה לא קלים, עד כדי כך שנאלצה בערב האירוע לעזוב את הבית וכשחזרה לפנות בוקר נשארה על ספסל ליד הבית.

כמו כן ב"כ המערער העלה טיעון משפטי, לפיו העובדות המפורטות בכתב האישום אין מקימות את יסודות עבירת המעשה המגונה, לפי סעיף 348(ג) לחוק, שכן עפ"י המתואר בכתב האישום המערער לא ביצע מעשה כלשהו במתלוננת עצמה, ולכל היותר ביצע מעשה מגונה בעצמו.

לענין הערעור על גזר הדין, טוען ב"כ המערער כי מדובר בעונש חמור יתר על המידה, ומפנה לפסיקה. כנימוקים לקולא הוא מדגיש כי אמו של המערער, שאינה צעירה, נזקקת לתמיכתו, וכן שבמהלך השנים מאז האירוע, לא נפתח לו תיק נוסף.