פסק-דין בתיק עפ 70306/06

השופט ז' המר, סג"נ - אב"ד :

1.         ערעור על גזר דינו של בית משפט לתעבורה תל אביב יפו (כב' השופטת נ' פראג לבוא) בת"ד 11407/04.

המערער הורשע על פי הודאתו בעבירה של גרם מוות ברשלנות לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק), ביחד עם סעיפים 64 ו-40 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: הפקודה).

בית משפט קמא גזר על המערער 6 חודשי מאסר בפועל שירוצו בדרך של עבודות שירות, 6 חודשי מאסר על תנאי, פסילה מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 8 שנים (בניכוי תקופת הפסילה המנהלית), פיצוי לשני ילדיה של המנוחה בסך 30,000 ש"ח כל אחד (ילדי המנוחה צורפו כמשיבים לערעור לעניין הפיצויים, להלן: ילדי המנוחה). המדינה תכונה " המשיבה".

בהחלטת כב' השופטת נ' אהד מיום 23.2.06 נקבע כי כספי הפיצויים יופקדו בקופת בית המשפט עד להכרעה בערעור.

כתב האישום

2.         לפי עובדות כתב האישום:

" בתאריך 25.11.02 בשעה 17:20.. נהג הנאשם באוטובוס.. ברחוב החורש בתל אביב מכיוון דרום לצפון, הגיע לצומת הרחובות החורש - לה גרדיה, כשבכוונתו לפנות ימינה, כיוון מזרח, אל רחוב לה גרדיה (להלן: הפניה) ועצר לפני הפניה עקב אור אדום ברמזור בכיוון נסיעתו כשהוא שני בתור. במקום הפניה מוצב רמזור וכן תמרור ה-8 וישנו מעבר חציה מסומן להולכי רגל. כאשר הרמזור בכיוון נסיעתו של הנאשם התחלף לירוק החל הנאשם בפניה ימינה, אל אמצע רחוב לה גרדיה. אותה עת חצתה אירנה דוניצ'ב (להלן: המנוחה) את הכביש במקום הפניה, מימין לשמאל בסמוך למעבר החצייה, עם כיוון נסיעת הנאשם. הנאשם לא הבחין במנוחה, אלא כאשר פגע בה עם חזית האוטובוס..".

נטען כי התאונה ומות המנוחה נגרמו כתוצאה מנהיגתו הרשלנית של המערער, שהתבטאה באלה: לא שם ליבו אל הדרך שלפניו ולא הבחין במנוחה עד הפגיעה בה; לא אפשר להולך רגל לחצות בבטחה את הכביש ולא אפשר למנוחה לסיים את חציית הכביש בבטחה; לא עצר רכבו לפני מעבר החצייה כדי לאפשר חציית המנוחה בסמוך למעבר; נהג בחוסר זהירות, בחוסר מיומנות ובחוסר תשומת לב למתרחש בדרך.

כאמור לעיל, הורשע המערער על פי הודייתו במיוחס לו בכתב האישום.

גזר הדין בבית משפט קמא

3.         בית משפט קמא ציין כי המערער הודה לאחר שהחלה שמיעת הראיות. הודאתו נעשתה במסגרת הסדר טיעון לפיו יתוקן כתב האישום והמערער יודה ויורשע על פיו.

" הצדדים עותרים לעונשים הבאים: מאסר בפועל לתקופה קצרה, כאשר התביעה עותרת לריצויו מאחורי סורג ובריח, ואילו ההגנה עותרת לריצויו בדרך של עבודות שירות. פסילה בפועל, כאשר התביעה עותרת לפסילה לתקופה ממושכת וההגנה לפסילה קצרה. הצדדים הסכימו על פיצוי למשפחת המנוחה תחת גזירת קנס. כן עתרה התביעה לגזירת מאסר מותנה" (עמ' 74).

צוין כי המערער אב לחמישה ילדים וסב לשמונה נכדים. נוהג למעלה מ-40 שנה באוטובוס וזו מעורבותו הראשונה והיחידה בתאונת דרכים. עברו התעבורתי דל (לחובתו 9 הרשעות תעבורה קודמות). " עברו התעבורתי יחסית לשנות נהיגתו ולהיותו נהג בתחבורה הציבורית, הגומע אלפי קילומטרים, אינו מכביד כלל ועיקר" (עמ' 82).

מטעמו של המערער העידו יו"ר חברת דן ומנהל אגף משאבי אנוש של חברה. תארו את המערער כאדם נעים הליכות, נהג חרוץ ואדיב.

4.         הצדדים היו חלוקים ביניהם באשר למידת הרשלנות שיש לייחס למערער.

כאשר מחד, " לעמדת התביעה [מידת הרשלנות] הינה רשלנות גבוהה, שכן הנאשם נוהג בקו זה לעיתים מזומנות. מכיר היטב את המקום. מודע לקיומו של מעבר החצייה, וקיומם של הולכי רגל, שהרי המקום סמוך לתחנה המרכזית ולמעבר לתחנת הרכבת. התאונה הקטלנית התרחשה בסמוך למעבר החצייה, והנאשם לא הבחין כלל במנוחה עד לפגיעה בה" (עמ' 76 לגזר הדין).

מאידך, " ב"כ הנאשם מדגיש, כי כתב האישום תוקן לאחר שנשמעו חלק מראיות התביעה ולא בכדי. התיקון מהותי ונותן ביטוי לרמת רשלנות במדרג הנמוך ביותר. בכתב האישום המתוקן אין התייחסות לאור, שדלק ברמזור בכיוון חציית המנוחה. המילה "ירוק" שהופיעה בכתב האישום המקורי נמחקה, ועל ביהמ"ש להסיק כל מסקנה אפשרית לטובת הנאשם. כמן כן הוכח, כי פנס תאורה בצומת היה שרוף. ב"כ הנאשם סבור, כי יש לייחס מידה לא מבוטלת של רשלנות תורמת למנוחה, אשר לא חצתה הכביש במעבר החצייה אלא בסמוך לו. הנאשם שנהג לאט, והמתין באור אדום ברמזור נקלע לסיטואציה בלתי אפשרית, התאונה לא התרחשה תוך כדי ביצוע עבירת תעבורה נוספת" (שם).

5.         באשר למידת הרשלנות קבע בית המשפט:

" ביהמ"ש שמע רק חלק מראיות התביעה. חקירתו הנגדית של הבוחן לא הסתיימה. כמובן שלא נשמעה פרשת ההגנה. בנסיבות אלו ההכרעה בדבר מידת רשלנות הנאשם אינה קלה.

בהודעתו במשטרה ת/1 אומר הנאשם: "אני מכיר את המקום, ונוסע בקו זה הרבה". (שם. שורה 15). כאשר נשאל, אם הוא מודע לאור הירוק המשותף להולכי הרגל ולכלי הרכב, הוא משיב: "כן אני יודע. אני הסתכלתי. לא ראיתי אותה. הולכת הרגל חצתה מימין לשמאל בכיוון נסיעתי, ולפי דעתי היא רצה" (שם. שורות 19-20). הנאשם אומר: "שדה הראייה לימין היה נקי, ובאוטובוס לא היו אנשים עומדים לידי, שהפריעו לי לשדה הראייה" (דף שני. שורות 4-5). כך שנשללת טענת ב"כ הנאשם, לפיה, שדה הראייה היה מוגבל.