פסק-דין בתיק עפ 70289/06

המערער הורשע בבית משפט השלום בתל-אביב-יפו (כב' השופט מ' לנדמן), בת"פ 1448, על סמך הודייתו, בעבירה של פריצה לרכב, עבירה על סעיף 413ו סיפא לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: החוק),  וכן עבירה של גניבה מרכב, עבירה על סעיף 413ד(א) לחוק.

כיוון שמדובר בהרשעה על סמך הודייתו של המערער, אין בפי הסניגוריה כל טרוניה לבית המשפט באשר לעצם הרשעתו של המערער ככל שהדברים אמורים בראיות ובצדקת ההרשעה.

אלא שבפי הסניגורית טענה אחרת,  טענת הגנה מן הצדק על פי סעיף 149(10) של חוק  סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב - 1982 (להלן: החסד"פ) שנדחתה על ידי בית משפט קמא. יש להבהיר עם זאת, כי בתקופה הרלוונטית, לרבות בעת מתן הכרעת הדין, טרם נכנס לתוקפו התיקון שמכוחו עוגנה ההגנה מן הצדק בחוק, הגם שהטענה נתקבלה עוד קודם בפסיקתו של בית המשפט.

לטענת הסניגורית, בארוע נושא כתב האישום שבגינו הורשע המערער, היו מעורבים שלושה אנשים. המערער לא  ביצע את העבירות לבדו אלא יחד עם שניים נוספים. לטענתה, נגד השניים הנוספים קיימות ראיות שדי בהן כדי להביא להרשעתם. אלא שמשום מה, התביעה בחרה להגיש כתב אישום רק נגד המערער ולא נגד השניים האחרים. בכך, אליבא דסניגורית יש משום אכיפה בררנית, המקימה למערער הגנה מן הצדק. את הטענה בדבר קיומה של הגנה מן הצדק העלתה הסניגורית בזמנו בבית משפט קמא כטענה מקדמית. בית משפט קמא דחה אותה ורק בעקבות זאת הודה המערער והורשע, כאמור, על סמך הודייתו.

התביעה מאמצת את נימוקיו של בית משפט קמא בהחלטתו שלא לקבל את טענת ההגנה מן הצדק. לשיטתה מצב הראיות באשר למעורבים השונים, לא היה זהה. הראיות נגד המערער עלו בעוצמתן ובחוזקן על אלה שהיו נגד השניים האחרים, שעל כן, משהחליטה התביעה בזמנו שלא להגיש נגדם כתב אישום, לא ניתן לראות בכך אכיפה בררנית, גם אם ניתן לחלוק על שיקול הדעת המשפטי בדבר עוצמת הראיות נגד השניים האחרים.

שקלנו את טיעוני הצדדים. מקובלת עלינו הטענה כי הראיות שהיו נגד שני המעורבים הנוספים, די היה בהן כדי להביא להגשת כתב אישום נגדם, וכי די היה בראיות הקיימות להביא להרשעתם. עדיין אנו סבורים כי אין מקום לקבלת הטענה של הגנה מן הצדק.

יחד עם זאת, ככל שמדובר בעוצמת הראיות צדק בית משפט קמא כאשר סבר שהראיות נגד המערער משמעותיות יותר ואינן מותירות כל מקום לספק.

הראיות נגד המערער כללו גם הודיה שנרשמה בזכרון דברים על ידי אחד השוטרים, ובכך נבדל המערער משותפיו לעבירה.

העובדה שהיה פער מסויים בראיות -  משמיטה במידה רבה את הקרקע תחת הטענה של אכיפה בררנית. גם אם היה מקום - לדעתנו - להגשת כתב אישום נגד השניים הנוספים, לא ניתן להצביע על שרירות או התעמרות במערער כאשר הוחלט להגיש כתב אישום נגדו ולא נגד האחרים.

מקובל עלינו כי ההגנה מן הצדק עברה שינוי מסויים למן פסק הדין המנחה בענין "יפת" (ע"פ 3737/94 יפת ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 221)) ועד היום. במיוחד כך, לאחר חקיקתו של סעיף 149(10) לחסד"פ.

עדיין שיקול דעת משפטי שונה - גם אם מוטעה - אין בו די לקביעה כי מדובר בהפלייה פסולה של המערער לרעה, להבדיל מאבחנה משפטית.

אין מדובר באפליה שרירותית העומדת ב" סתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית".

לכך יש להוסיף, כי כאשר המערער נחקר במשטרה, הוא לא חשף את מעורבותם של השניים האחרים בביצוע העבירה. היפוכו של דבר, בשלב מסויים טען לגבי אחד מהם שאינו מעורב כלל ולגבי האחר סרב להתייחס מכל וכל.

קבלת הטענה של הגנה מן הצדק מחייבת גם התייחסות מסויימת להתנהגותו של הטוען להפעלתה. על המערער, לבוא בידיים נקיות ולהראות שהוא, מצדו, עשה ככל שביכולתו להביא לכך שהאכיפה תהיה שוויונית ומלאה.

המערער, תרם בהתנהגותו "לאכיפה הבררנית". ספק אם הוא יכול להשמע בטענה כי אי העמדתם לדין מהווה אפלייתו הפסולה  שלו לרעה.

כיוון שכך, ובהתחשב בהבדל הקיים בעוצמת הראיות וכן התנהגותו של המערער, איננו סבורים כי יש מקום להתערב בהחלטתו של בית משפט קמא אשר דחה את הטענה. פרט לנימוק זה לא היה בפי המערער כל טענה, שעל כן הערעור נדחה.

ניתן היום כ"ט בניסן, תשס"ח (4 במאי 2008) במעמד הצדדים