פסק-דין בתיק עפ 582/05

בפנינו ערעור מטעם המדינה על החלטת ביהמ"ש השלום בעכו (כב' השופט ש' שר) ב-ת.פ. 4497/04 וב-ת.פ. 1143/04 שצורף לו, בה הורה ביהמ"ש, לאחר הרשעת המשיב על סמך הודייתו, כי המשיב יאושפז במחלקה סגורה בביה"ח "נווה יעקב".

א. תמצית ההליכים

1.       ביום 17.6.04 הוגש כנגד המשיב כתב אישום ב-ת.פ. 1143/04 בביהמ"ש השלום בקריות בגין ביצוע עבירות של תקיפה וניסיון לתקיפה שבוצעו כלפי אמו.

2.       ביום 27.12.04 הוגש כנגד המשיב כתב אישום נוסף ב-ת.פ. 4497/04 בביהמ"ש השלום בעכו, בגין עבירות של תקיפה ואיומים שבוצעו כלפי  אמו.

3.       לאחר הליכים שונים, ביקש המשיב מביהמ"ש קמא לצרף את ת.פ. 1143/04 הנ"ל, וביום 15.6.05 הרשיע ביהמ"ש את המשיב, בהמשך להודייתו, בעבירות שיוחסו לו בשני התיקים. מייד לאחר מכן נתן ביהמ"ש קמא את ההחלטה נשוא הערעור שבפנינו (להלן: "ההחלטה").

4.       ביהמ"ש קמא ציין בהחלטתו, כי ביום 14.7.04 הורה ביהמ"ש השלום בקריות (שדן ב-ת.פ. 1143/04 טרם שצורף ל-ת.פ. 4497/04) על הבאת המשיב בפני ועדת האבחון, וזאת בהתאם לסעיף 19ב' לחוק הסעד (טיפול במפגרים), תשכ"ט-1969 (להלן: "חוק הסעד"), על מנת שתבחן דרכי טיפול אפשריות במשיב.

ביום 15.8.04 דנה וועדת האבחון בעניינו של המשיב וקבעה, בין היתר, כי המשיב אינו מפגר בשכלו וכי הוא בעל הפרעת אישיות אנטי סוציאלית. עוד קבעה הועדה, כי המשיב זקוק לטיפול במסגרת מובנית סמכותית, על מנת שלא יהווה סכנה לסביבתו.

עוד ציין ביהמ"ש קמא, כי מייד עם תחילת המשפט ב-ת.פ. 4497/04, טענה ב"כ של המשיב, כי אין מקום לגזור את דינו של המשיב, אלא לאחר קבלת טיפול ושיקום, כפי שנקבע בעבר.

נציין בהקשר זה, כי בעבר אובחן המשיב כסובל מסכיזופרניה פרנואידית כרונית והיה נתון באשפוזים חוזרים וממושכים. באותם פעמים שהועמד לדין נקבע כי הוא בלתי כשיר לעמוד לדין. לא ברור אם כוונת ב"כ המשיב בטענתה לפיה אין מקום לגזור את דינו של המשיב טרם שיעבור טיפול ושיקום הייתה לאבחנה ולנסיבות הנ"ל, או לקביעת וועדת האבחון מיום 15.8.04.

5.       ביהמ"ש קמא הפנה את המשיב לועדה בין משרדית (הכוונה לועדה של משרד העבודה והרווחה - האגף לטיפול באדם המפגר, יחד עם שירותי בריאות הנפש במשרד הבריאות), על מנת שיימצא פתרון למצבו של המשיב.

ביום 9.5.05 זומן ראש הועדה הבין המשרדית (ד"ר פולאקביץ) לביהמ"ש קמא וגרס, כי אין המשיב לוקה במחלת נפש וכי הוא אושפז בעבר כתוצאה ממצבים פסיכוטיים חולפים, שנבעו מהשפעת סמים. ע"פ ד"ר פולאקביץ, אין מסגרת שיקומית היכולה להתאים למשיב. מצבו של המשיב, יחד עם עובדת היותו משתמש בסמים ובעל התנהגות אלימה, אינם מאפשרים קליטתו במסגרת שיקומית של אוכלוסיה בעלת הפרעות, שאינן חולי נפשי.

בהערת אגב יצוין, כי ככל הנראה נפלה טעות הן בפרוטוקול ביהמ"ש קמא והן בהחלטתו בעניין הקביעה כי המשיב סובל מפיגור שכלי, כפי שיפורט להלן.

בפרוטוקול הדיון מיום 9.5.05, נרשם מפי ד"ר פולאקביץ, כי " בהיותו מפגר, אומר על פי חוק הסעד לטיפול במפגרים כי אין מסגרת שיכולה לתת לו שירות. אגף השיקום שמטפל באוכלוסיה עם הפרעות למיניהן שאינן חולי נפשי, טוענות שבמצבו, עם השימוש בסמים ועם התנהגות אלימה, לא יכולה להציע לו שהות במסגרת שיסכן את האוכלוסיה האחרת" (ראה עמ' 2 לפרוטוקול).

ביהמ"ש קמא חוזר על ציטוט זה בהחלטתו (ראה עמ' 2 להחלטה). אלא, שאין חולק כי לדעת הועדה הבין משרדית, שבראשה עומד ד"ר פולאקביץ, אין המשיב לוקה בפיגור שכלי והוא מתפקד בגדר הנורמה (סעיף 5 להחלטת הועדה מיום 20.4.05). אף ב"כ המשיב אינה טוענת כי המשיב הנו מפגר.

6.       ביהמ"ש קמא ציין בהחלטתו, כי מחד, קבעה ועדת האבחון, כי המשיב זקוק לטיפול במסגרת מובנית. מאידך, קבעה הועדה הבין משרדית, כי אין בנמצא מסגרת המתאימה למשיב. אליבא דביהמ"ש קמא, החלטת הועדה הבין משרדית אינה יכולה לעמוד.

ביהמ"ש קמא קבע, כי אין אדם חייב להיות "מפגר" או סובל מ"מחלת נפש", כדי ליפול למסגרת של אי שפיות הדעת, המאפשרת הפסקת ההליכים המשפטיים. סעיף 34ח' לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין") מעניק פטור מאחריות פלילית בגין אי שפיות הדעת, גם בשל ליקוי בכושרו השכלי של הנאשם. בהקשר זה הפנה ביהמ"ש קמא לסעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ב - 1982 (להלן: "חוק סדר הדין הפלילי"). כן נקבע, כי אי שפיות יכולה להילמד מהתנהגותו של המשיב, ממעשיו ומהתרשמות בלתי אמצעית של ביהמ"ש ממנו.

לפיכך, קבע ביהמ"ש קמא, כי לאור המסמכים שהוצגו בפניו, לרבות החלטות המוסד לביטוח לאומי אשר הכיר במשיב כסובל ממחלת נפש ובעל נכות של 50%, הרי שהמשיב סובל מליקוי בכושרו השכלי.

משכך נקבע, כי המשיב יאושפז במחלקה סגורה בביה"ח "נווה יעקב" וכי המדינה תדאג להסדר תשלום כספי בעבור אשפוזו, וזאת עד שיימצא פיתרון אחר, שיבוצע וימומן אף הוא ע"י המדינה.

ב. טענות המדינה בערעור

לטענת המדינה, לא הונחה תשתית ראייתית כלשהי לקביעת ביהמ"ש לפיה המשיב סובל מליקוי בכושרו השכלי. כך גם לא נטען ולא הוכח כי המשיב סובל מפיגור שכלי או ממחלת נפש. לפיכך, לא היה מוסמך ביהמ"ש קמא להורות על אשפוזו של המשיב בבי"ח פסיכיאטרי - לא עפ"י חוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991 (להלן: "חוק טיפול בחולי נפש") ולא עפ"י חוק הסעד.

לחילופין נטען, כי גם לו היה המשיב "לקוי בשכלו", לא היה רשאי ביהמ"ש קמא להורות על אשפוזו הפסיכיאטרי, שכן אשפוז פסיכיאטרי נועד לסובלים ממחלת נפש, ולא לסובלים מפיגור או מליקוי בכושרם השכלי.