פסק-דין בתיק עפ 567/06

השופט י' דר:

1.         ההליך

1.1        ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (סגנית הנשיא, השופטת ר' חוזה) בת"פ 48233/02, בו הורשע המערער בעובדות כתב האישום, בעבירות של הסגת גבול מקצוע עריכת הדין בניגוד לסעיפים 96 ו-20(3) ו-(4) לחוק לשכת עורכי הדין, תשמ"א-1961 וכן התחזות, בניגוד לסעיף 97 לחוק לשכת עורכי הדין, תשמ"א-1961.

בית המשפט גזר על המערער עונש של מאסר לתקופה של 12 חודשים, מתוכם שמונה חודשים לריצוי בפועל ויתרתם מותנית לשלוש שנים וכן קנס בסך 5,000 ש"ח או 50 ימי מאסר תמורתו.

            הערעור מופנה הן להרשעה והן לעונש.

2.         הכרעת הדין

2.1        השופטת חוזה קבעה בהכרעת הדין, לאחר שמיעת ראיות, ששוכנעה מעדי התביעה כי המערער הציג עצמו כעורך דין, ופנה בשמו של זאהי טרבייה (טרבייה) לבית המשפט לתעבורה כדי לקבל בחזרה את רשיונו. לדברי טרבייה, הוא היה בביתו של המערער שהכניסו לאחד החדרים שנראה כמשרד. המערער הכין במחשב את המסמכים והחתים אותו על תצהיר ועל יפוי כוח. טרבייה שילם את התמורה המוסכמת של 2,500 ש"ח בשני שיקים, אחד לפרעון מיידי ואחד מעותד. לדבריו, התברר לו שעניינו לא טופל.

2.2        עד תביעה נוסף שהעיד ועדותו היתה מהימנה בעיני השופטת היה עורך הדין שוהאנה (שוהאנה) ששמו הופיע על המסמכים כעורכם. המתלונן טען שהמערער והוא הסתכסכו בעקבות טיפולו בעניניהם של המערער, של אשתו ושל עמותה בניהול המערער, משך תקופה של שנה, מבלי שקיבל שכר טרחה.

3.         ההליך בערכאה הראשונה

3.1        המערער, שייצג עצמו ודחה במהלך המשפט הצעות בית המשפט לדאוג לייצוג משפטי, טען שפעל כעובדו של שוהאנה, וכי זה מתנער ממנו בעקבות הסכסוך שביניהם, שהביא לכך שהמערער אף תבע את שוהאנה בבית הדין לעבודה בטענה שעבד אצלו ולא קיבל שכר בגין עבודתו.

רק בסיום פרשת התביעה ותחילת פרשת ההגנה שכר המערער שרותי עורך דין. 

3.2        עורך הדין שאת שירותיו שכר המערער העלה בפני בית-המשפט טענות שזכרן לא בא קודם לכן. עורך הדין ביקש להגיש תצהיר של טרבייה. בתצהיר טוען טרבייה כי שוהאנה שיכנע אותו, בתמורה, לשתף פעולה כדי להפליל את המערער.

            לנושא זה אתיחס בהמשך, בפרק המדבר בבקשת המערער להתיר לו להגיש את התצהיר כראיה בשלב הערעור.

3.3        הכרעת הדין מבוססת על קביעות של מהימנות, כאשר השופטת קובעת שהיא מאמינה לעדי התביעה ואינה מאמינה למערער, תוך שהיא מצביעה על סתירות מהותיות בין עדותו בבית המשפט לעומת הודעתו במשטרה.  

4.         הגשת ראיות בערעור

4.1        בשלב הערעור ביקש המערער להגיש כראיה את תצהירו של הלקוח (ב"ש 1767/06). בבקשה, שאליה לא צורף תצהיר, מזכיר בא כוחו של המערער את העובדה כי ניתנה למערער רשות בערכאה ראשונה להביא את "עורכי התצהיר" אולם לא עלה בידיו לעשות כן. בא כוחו של המערער חוזר על חשיבות המסמך.

4.2        אין ספק שלתצהיר כמות שהוא אין משקל עצמאי כראיה. בשאלה אם להתיר בשלב הערעור הגשת התצהיר, צריך לבחון לא רק את חשיבותה של הראיה לכאורה אלא גם את הנסיבות שבהן הושגה והוצגה בבית המשפט.

4.3        תחילה ראוי לבחון את הדרך בה נהג המערער, שכבר היה מיוצג אותה שעה, בכל הקשור בתצהיר. התצהיר נחזה כחתום ביום 28.3.05. שנים עשר ימים קודם לכן, ביום 16.3.05, סיים המערער את עדותו בבית המשפט. לפני הישיבה שנועדה לשמיעת סיכומים, הוגשה הבקשה להגיש את הראיה הנוספת, מלווה בטיעון לענין חוסר סמכות מקומית. כבר באותה ישיבה הורתה השופטת לזמן בשנית את טרבייה ועדים נוספים, ודחתה את הדיון למטרה זו ליום 15.5.05.

4.4        ביום 15.5.05 התייצב סניגורו של המערער והודיע שזימן את טרבייה, אולם לא באמצעות בית המשפט. לדבריו,