1. המערער הורשע בבית משפט השלום בחיפה ביום 30.11.05, בעבירה של אי ציות לתמרור ד-15, בכך שחנה לאורך קטע של אבני שפה הצבועות אדום לבן, במתחם "הקריון" בקרית ביאליק, וזאת בניגוד לתקנה 22(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א - 1961.
2. בבית משפט קמא, העידה התביעה את עורך הדו"ח, רס"מ תורג'מן אלי. על פי עדותו, הרי עובר לרישום דו"ח, נהג להסתובב סביב הרכב ולבדוק האם מתבצעת פעולת פריקה, האם הושארו אורות מהבהבים, והאם הונח משולש רכב. כך הוא פעל גם במקרה זה, אך כשלא מצא כי אחד מאלה התקיימו, רשם את הדו"ח. יצויין, כי בדו"ח עצמו נכתב: "... אין משולש רכב, אין שלט של קלקול, אין מהבהבים. רכב ללא בעלים נעול".
המערער העיד במשפט, ולטענתו ביום המקרה הוא קנה ארון בחנות "שז"ר", ושילם עבורו. רק לאחר מכן, הלך להביא את רכבו מהחנייה, החנה אותו באזור החנייה והפריקה, וחזר לחנות לחמש דקות בלבד, כדי להביא את הארון. לפיכך, לטענתו, ביצע אותה עת פעולה של טעינה.
עוד טען המערער, כי היה שלט על חלון הרכב: "פורק סחורה מיד מתפנה" (כן הוגשו תמונות נ/1-נ/3).
3. כבוד השופט א. סלאמה קבע בפסק דינו: "לאחר ששמעתי את העדים, שקלתי את דבריהם והתרשמתי מהופעתם בבית המשפט, מצאתי שעובדות כתב האישום הוכחו בפניי מעל לכל ספק סביר. זאת עשיתי בהיותי ער לעובדה כי עדותו של עד התביעה הינה עדות יחידה במשפט הפלילי ולאחר שהזהרתי את עצמי, היות ועדות זו הותירה עלי רושם אמין ושוכנעתי כי היא משקפת נאמנה את עובדות המקרה לאשורן, עד כדי כך שניתן לבסס עליה הרשעה בפלילים". ביחס לגירסת המערער, כתב השופט: "גרסתו של הנאשם לא הותירה עליי רושם חיובי ואמין, ועל כן אני דוחה אותה לחלוטין וקובע שמדובר בגרסה אשר נועדה לצרכי המשפט".
הכרעת הדין של בית משפט קמא מבוססת, איפוא, על ממצאי מהימנות, ומטעם זה לא בקלות אתערב בה.
4. המערער העלה מספר טענות כנגד הכרעת הדין. בין היתר, נטענו טענות באשר לאמינות עורך הדו"ח, היותו של התמרור "מכשול" לאזרחים, וכיו"ב. הטענה היחידה שמצאתי כי היא מצריכה בדיקה מסוימת, היא טענתו של המערער בדבר חובה שהייתה מוטלת על עורך הדו"ח להמתין פרק זמן של עשר דקות טרם רישום הדו"ח. זאת, על פי ההנחיות המפורטות בחוברת נוסחי אישום של משטרת ישראל (להלן: "חוברת נוסחי האישום" או "חנ"א"), בחלק השמיני המתייחס ל"חנייה".
לאחר בדיקה, מצאתי כי אין לקבל גם בטענה זו, והכל כפי שיפורט בהמשך הדברים.
5. בחלק הראשון של "חוברת נוסחי אישום" ישנן הגדרות (יצוין, כי כולן מופיעות תחת הכותרת "חנייה"):
"
עצירה - עצירת רכב לזמן כלשהו.
העמדה - עצירת רכב למספר דקות, כאשר הנהג נמצא ברכב או בקרבתו.
חנייה- העמדת רכב למשך 10 דקות לפחות, כאשר הנהג איננו במכונית ואינו עוסק ברציפות בטעינה או בפריקה."
6. לפי הודעת התעבורה (קביעת תמרורים), תש"ל-1970, משמעותו של התמרור ד-15 היא:
"אבני שפה צבועות אדום-לבן.
אסורה כל עצירה או חניה בכביש אלא אם דרוש הדבר למילוי הוראות כל דין.
אסורה כל עצירה למעט לאוטובוס הנוסע בקו שירות."
האיסור הוא אפוא על עצירה לזמן
כלשהו.
לפיכך גם אם נלך לשיטתו של המערער, ונבחן את פעולותיו לפי ההגדרות בחנ"א, הרי שנעברה עבירה של עצירה בניגוד לאיסור הקבוע בתמרור ד-15.
7. ניתן לראות, כי פעולותיו של המערער מתאימות גם להגדרת "העמדה", שהרי לטענתו, עצר את רכבו למספר דקות, בסמוך לחנות שז"ר, כדי להביא את הארון מהחנות ולהעמיסו על הרכב.
8. "חנייה" מוגדרת בתקנות התעבורה, תשכ"א -1961, באופן הבא: