פסק-דין בתיק עפ 503/05

בפנינו ערעור על הכרעת דין וגזר דין בת"פ 2238/03 של בית משפט השלום בחדרה, כב' השופטת פ. ארגמן (להלן: "בית משפט קמא"), אשר הרשיע את המערער על פי הודאתו בעובדות כתב אישום וגזר עליו עונש של 24 חודשי מאסר לריצוי בפועל, מאסר על תנאי של 12 חודשים לתקופה של 3 שנים מיום שחרורו וכן פיצוי למתלוננת.

מדובר בכתב אישום אשר ייחס למשיב עבירה של תקיפה - לפי סעיף 379 לחוק העונשין ומעשה מגונה - עבירה לפי סעיף 348(א) לחוק העונשין, כפי שהיה במועד ביצוע העבירה, ביום 6/8/00. יצוין כי המעשה המתואר בכתב האישום הינו מעשה אשר היום יבוא בגדרו של סעיף 348(ג1) ואולם בעת ההיא היה הסעיף הנכון 348(א). על-פי עובדות כתב האישום תקף המערער את המתלוננת באופן שאחז בשתי ידיה, תוך שהוא מושך אותה למקום מסתור ליד בנין מגורים ושם ביצע בה מעשה מגונה, כאשר הכריח אותה ללטף את איבר מינו, התחכך בה ומישש את חלקי גופה השונים. המתלוננת ילידת 1981 והיתה בעת ההיא בת כ- 19 שנים.

כאמור, הודה המערער בעבירות שיוחסו לו. אלא שבפנינו מערער בא-כוחו ובפיו שתי טענות המופנות כנגד עצם ההרשעה. טענה ראשונה מתייחסת להוראת חיקוק בכתב האישום. הוראת החיקוק שנרשמה בכתב האישום אל מול עבירת התקיפה, היא עבירה לפי סעיף 370 לחוק העונשין. מדובר בעבירה חמורה בהרבה, ובא-כח המערער סבר כי הוראת החיקוק כפי שרשומה גרמה לטעות ולענישה מחמירה.

מעיון בתיק בית משפט קמא עולה כי לענין זה לא נפלה כל טעות בבית המשפט. אמנם בכתב האישום אשר נשלח לנאשם, ואשר גם צורף להודעת הערעור, נרשם מול עבירת התקיפה מספר הוראת חיקוק לפי סעיף 370. ואולם, כתב האישום שבתיק בית משפט קמא תוקן בכתב יד, כאשר נרשם בפירוש "עבירה לפי סעיף 379". אין חולק כי מספר הוראת החיקוק שנרשם במקום היה מוטעה ואולם מדובר בטעות סופר שתוקנה ועל פניו ברור מהחלטות בית המשפט ומהפרוטוקול, כי בית משפט קמא ידע כי מדובר בעבירה לפי סעיף 379 ולא טעה לענין זה.

בכל הנוגע לטענה בדבר הוראת חיקוק לפי סעיף 348(א) לחוק העונשין, ראשית, גם כאן אין מדובר בטעות. העבירה שנרשמה בכתב האישום היא העבירה שהיתה בתוקפה במועד ביצוע העבירה. היום סעיף החוק שונה ואולם מובן כי אדם עומד לדין על עבירה כפי שהיתה במועד ביצוע העבירה. מכאן, שגם בענין זה לא נפלה טעות.

טענתו האחרת של הסנגור בענין הוראת חיקוק זו היא, כי לצורך הגשת כתב אישום לפי עבירה זו, היה צורך בקבלת אישור פרקליט והדבר לא נעשה. מכאן טוען הוא שכתב האישום אשר הוגש על-ידי תובע משטרתי, הוגש בחוסר סמכות.

לא מצאנו בסיס לטענה לגופה. בעת ההיא לא היה צורך באישור של פרקליט מחוז לצורך הגשת כתב אישום בעבירה זו על-ידי תובע משטרתי, וגם אם ניתן אישור בדיעבד, אין בכך פגם. מעבר לכך, המערער לא מצביע כי נגרם עיוות דין כתוצאה ממתן אישור על ידי פרקליט מחוז בדיעבד ותוך כדי הדיון, ומכאן שגם אם מצביע המערער על פגם פרוצדורלי, הרי שאין בכך כדי לפגום בהגנתו, וכאמור אין הוא מצביע על כל סיבה לביטול ההליך מטעמים של  פגיעה בזכויות דיוניות או בהליך הוגן או עיוות דין, כמשמעו בסעיף 215 לחוק סדר הדין הפלילי.

נזכיר שוב כי לגופו של ענין, הודה המערער, שהיה מיוצג בבימ"ש קמא על-ידי עורך דין, בכל עובדות כתב האישום. לא הועלתה כל טענה מקדמית נגד כתב האישום, ובדין לא עשה כן לאחר שתוקנה טעות הסופר בגוף כתב האישום, בהתייחס לעבירה לפי סעיף 379. מכאן, לא מצאנו כל מקום לבטל את הכרעת הדין שניתנה בבית משפט קמא.

עם זאת, מצאנו מקום להתערב בגזר דינו של בית משפט קמא. נבהיר בטרם נפרט נימוקינו, כי עונש של 2 שנות מאסר לאדם המבצע עבירה מסוג זה בבחורה צעירה, הוא עונש ראוי, וזאת גם אם מדובר בנאשם שאין לו עבר פלילי קודם. עבירות מין גורמות לפגיעה קשה בקורבן והנסיון השיפוטי מראה כי קורבנות עבירות מין נושאים עמם את הפגיעה לאורך שנים. לכן, ראוי הוא להחמיר בענישה ולגזור עונשי מאסר משמעותיים, וזאת גם כאשר חלף זמן מעת ביצוע העבירה וגם כאשר המעשה המיני מצוי במדרג הנמוך של עבירות המין, כמו במקרה שבפנינו.

הטעם היחיד בגינו סברנו כי יש מקום להתערב בגזר הדין הוא, עובדה שלא היתה בפני בית משפט קמא. מתברר כי המתלוננת עברה ארוע נוסף של תקיפה מינית חמורה יותר. מהנתונים שהובאו בפני בית משפט קמא ואשר נלקחו בחשבון לענין גזירת הדין, היה הנזק הנפשי שנגרם למתלוננת רכיב מרכזי באותם נתונים בגינם נגזר עונש המאסר. כאמור, לא ידע בית משפט קמא כי המתלוננת סבלה תקיפה מינית אחרת, חמורה יותר, אשר ככל הנראה היתה לה תרומה משמעותית יותר לנזקים שנגרמו לה. אמנם, לא ניתן לחלק את הנזקים הנפשיים המצטברים בין שני ארועי התקיפה המינית. ואולם, סבורים אנו כי מחמת האפשרות הסבירה שחלק מהנזק אשר יוחס למערער, ושבגינו נגזר עליו עונש מאסר, יש לייחס למעשה לאדם אחר, ראוי גם להפחית במידת מה בעונש המאסר אשר נגזר על המערער. כאמור, נתון זה לא היה בפני בית משפט קמא, ואולם משהובא כעת בפנינו, בהגינותה הרבה של הפרקליטות, סבורים אנו כי יש להביא את הדבר לידי ביטוי בתיקון מסוים של תקופת המאסר שנגזרה על המערער, הגם שמאשרים אנו את מדיניות הענישה כפי שקבע אותה בית משפט קמא.

אשר על כן ובסיכומו של דבר, אנו מתערבים בגזר דינו של בית משפט קמא, באופן שבו יהיה עונש המאסר הכולל אשר נגזר על המערער 36 חודשים, כפי שקבע בית משפט קמא, ואולם, עונש המאסר שירוצה בפועל יהיה 18 חודשים, ולא 24 חודשי מאסר. עונש המאסר המותנה יעמוד גם הוא על 18 חודשים, במקום 12 חודשים, וזאת למשך התקופה שנקבעה בגזר דינו של בית משפט קמא.

המזכירות תכין פקודת מאסר מתוקנת בהתאם.

יתר חלקי גזר הדין ישארו על כנם ללא שינוי. כאמור, הערעור על הכרעת הדין נדחה.

המערער יתייצב לריצוי עונשו ביום 1/2/06 שעה 9:00, במזכירות בית המשפט המחוזי בחיפה, מדור ערעורים.

ניתן היום י"ט בטבת, תשס"ו (19 בינואר 2006) במעמד המערער, בא-כח המערער ובא-כח המשיבה.