פסק-דין בתיק עפ 4614/07

1. מונחים  בפני שלושה ערעורים, אשר אוחדו לבקשת הצדדים, על החלטות שניתנו על ידי בית המשפט השלום בבאר-שבע (כב' השופט י. אקסלרד) בב"ש 9868/07, ב"ש 9881/07, ב"ש 9876/07, ביום 5.12.07, לפיהן דחה את בקשות המערערים לבטל את צווי ההריסה המנהליים שהוצאו כנגד מבנים אותם בנו.

2. בהודעת הערעור אותה הגישו המערערים, טענו המערערים כי שגה בית משפט קמא כאשר קבע כי אין לראות בהם כ"נפגעים", לעניין הוראת סעיף 238 א (ז) לחוק התכנון והבניה התשכ"ה - 1965 (להלן: "החוק"), לצורך קביעת זכות העמידה שלהם לטעון כנגד צווי ההריסה המנהליים שהוצאו כנגד מבנים שבנו וכי שגה בית משפט קמא כשלא קבע כי לא התקיימה חזקת התקינות המנהלית של המשיבה בעניין אי קיום חובת התייעצות כדין ערב הוצאת צווי ההריסה.

3. במסגרת הדיון בערעורים הנדונים מיקד ב"כ המערערים את טענותיו אך לעניין מעמדם של המערערים כ"נפגעים" לעניין  הוראת סעיף 238 א (ז) וויתר על יתר טענותיו.

כך, טען בפני כי מקום שהגישו המערערים  תזכירי תביעת בעלות על הקרקע, עליה נבנו המבנים נשוא צווי ההריסה המנהליים, יש לראות במערערים כבעלי זכות בקרקע, באופן  המקנה להם את המעמד של "נפגע", לצורך  הוראת סעיף 238 א (ז) לחוק התכנון והבניה.

4. סעיף 238 א(ז)(1) לחוק התכנון והבניה קובע כי:

" הרואה עצמו נפגע על ידי צו הריסה מינהלי רשאי לבקש מבית המשפט את ביטולו... ".

אשר למעמדו של "הרואה עצמו נפגע" נתן את הדעת בית המשפט העליון, מפי כב' השופט א. רובינשטיין בע"פ 3249/05, בר יוסף נ' יו"ר הועדה המקומית לתכנון ולבניה פתח תקווה, (ניתן ביום 17.4.05), אשר קבע בזו הלשון:

"קשה להלום, כי הפתח פתוח לכל אדם, ותהא זיקתו לנכס זיקה שאיננה כדין, ואף המנוגדת לדין, לבוא בשערי בית המשפט לעניין הצו. אכן, לכאורה נראית שובת לב הטענה, כי אם באורח זה או אחר יכול המערער לבוא בגדרי מי שניתן להאשימו בעבירות בניה ללא היתר וכיוצא בזה לפי החוק, הריהו בגדר מי שרואה עצמו נפגע. יש לפרש הוראות חוק אלה לפי תכליתן הפשוטה והברורה. ההוראות העונשיות שבסעיף 208 וכן 204 באות כדי להרתיע עוברי עבירה פוטנציאליים, כדי שיידעו שלא רק בעל המקרקעין אלא משתמשים בפועל, מבצעי עבודות, אחראים להן וכיוצא בזה צפויים לעונשים אם יעברו עבירות תכנון ובניה. המאטריה של צו הריסה מינהלי היא שונה; הניתן לומר שיפלוש אדם לנכס, או אף יקבל "רשות" שלא כדין מן המחזיק (השוכר, למשל, כבענייננו) יבנה שלא כדין, ואחר כך יבוא אל הרשויות, כשאלה מבקשות להרוס, ויאמר "אשרי, רואה אני את עצמי נפגע" לפי סעיף 238א'(ז)? לעניין זה "רואה עצמו נפגע" משמעו, בעל זכויות כדין אשר רואה עצמו נפגע - וזכויות כאלה יכול שיהיו - למשל - של בעלי קרקע, חוכרים ושוכרים, בעלי נכס שכן שנכס שלהם עלול להיפגע מהריסה וכיוצא בזה. נזכור גם, כי המחוקק ציין מפורשות בסעיף 238א(ז) כי הגשת בקשה לביטול אינה מתלה את תוקפו של הצו, שכן הדעת נותנת כי ידע המחוקק, שהתליה כשיגרה תעשה פלסתר את הרעיון של צווי ההריסה המנהליים. איני סבור כי ההיקש בין המואשמים האפשריים לפי סעיף 208, למשל, לבין "הרואה עצמו נפגע" לפי סעיף 238 א(ז) הוא תקף, בודאי לא משל היו תאומים זהים."

(הדגשה שלי ר.ב.)

רוצה לומר כי הרואה עצמו נפגע על ידי צו הריסה מינהלי חייב להוכיח כי קיימת לו זכות כלשהי כדין בקרקע עליה נבנה המבנה וזכותו של פולש אינה זכות היא.

5. במקרה דנן, דין טענותיהם של המערערים להדחות. תחילה יאמר כי בדיון אשר התנהל בפני בית משפט קמא לא הוצגה כל תשתית ראייתית המבססת את טענת המערערים כי הגישו תזכירי תביעת בעלות בגין הקרקע הנדונה, עליה נבנו המבנים.

בית משפט קמא בהחלטתו, נשוא הערעורים, ציין מפורשות כי לא הוגשה כל ראייה הנוגעת לתזכירי תביעות הבעלות, להם טוענים המערערים. מטעם זה בלבד, אך נכון היה לדחות את הערעור.

ואולם אין בכך די, המערערים, מבלי לקבל את רשותו של בית משפט זה להגשת ראיה נוספת בערעור, צרפו להודעת הערעור עותק מתזכירי תביעה, כבסיס לטענתם.

גם בשל כך, ולו מן הטעם כי לא קיבלו כל רשות לצרוף ראיה ולנוכח קביעתו העובדתית של בית משפט קמא דין טענתם להדחות.

הגם האמור לעיל, לא ראיתי לנכון לעשות מלאכתי קלה והמשכתי ובחנתי את תזכירי התביעות אשר צורפו להודעת הערעור, שמא יש בהן ממש.

אלא, שעיון בתזכירי התביעה מלמד על חוסר זהות בין הטוענים לזכות הבעלות במקרקעין, כמפורט בתזכירי התביעה, לבין המערערים העומדים בפני. המדובר בטוענים שונים ולא הוכח כל קשר ענייני ביניהם אשר יקים למערערים את הזכות להיכנס בנעליהם של התובעים על פי תזכירי התביעה.

מעבר לכך, גם לא הוכח כי תזכירי התביעה הנדונים נוגעים לקרקע, נשוא הערעורים שבפני.

בהעדר הוכחה כאמור אין לומר כי המערערים הגישו תזכירי תביעת בעלות בגין הקרקע  עליה נבנו המבנים נשוא צווי ההריסה המנהליים.

לפיכך, במישור העובדתי העומד לדיון דין טענות המערערים להדחות, שכן לא הוכיחו כל זכות במקרקעין הנדונים.