פסק-דין בתיק עפ 4363/07

השופט א.ואגו:

לפנינו ערעור על הכרעת דינו של  בית משפט השלום בדימונה, (כב' השופטת ר.בהט), ולפיה הורשע המערער בעבירה של החזקת סם מסוכן לצריכה עצמית, בניגוד לסעיף 7 (א) + 7 (ג) סייפא  לפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש) תשל"ג- 1973.

הערעור מופנה כנגד הכרעת הדין המרשיעה בלבד, ואין המערער טוען ביחס לעונשו,  לאחר שנגזרו עליו 6 חודשי מאסר על תנאי, לבל יעבור על פקודת הסמים המסוכנים, פסילה על תנאי  מלהחזיק או לקבל רישיון נהיגה, והוטל עליו קנס של 3,000 ש"ח.

הכרעת הדין ניתנה לאחר שנוהל משפט הוכחות, שבמהלכו, כמו גם בערעור הנוכחי, בחר המערער לייצג את עצמו, וראוי לציין, לפחות ביחס לדרך שבה עשה זאת בפנינו, שהוא ניהל את עניינו בשום שכל ובחריפות ראויים לציון.

בכתב האישום נטען, כי בתאריך 4.10.04, בשעה 13:40 או בסמוך לכך, ברח' יצחק שדה 617/3 בירוחם, החזיק המערער בסם מסוכן מסוג קנבוס, במשקל נטו של 34.2 ג' לצריכתו העצמית, וזאת ללא היתר כדין.

תמצית סיפור המעשה, כפי שנקבעה בהכרעת הדין המפורטת של בית משפט קמא, היתה ששוטרי משטרת דימונה הצטיידו בבוקרו של אותו יום בצו חיפוש מבית המשפט, והגיעו לדירה הנדונה, הסמוכה לדירת משפחת המערער, כדי לבצעו, והגם שמדובר בדירה נטושה ומוזנחת, מתברר שהמערער שהה בתוכה, כאשר דלתה נעולה, ולא ניתן לפותחה מבחוץ, וכאשר השוטרים שמעו רעשים מבפנים, דפקו בדלת, והמערער התמהמה בפתיחתה, הם הזדהו כשוטרים ואיימו לפרוץ פנימה בכח ורק אז התרצה הוא ופתח בפניהם את הדלת.

בחיפוש שנעשה בדירה, ובין היתר הסתייעו השוטרים במטאטא כדי לאסוף את הפסולת והחומר החשוד כסם שהיו פזורים על הרצפה, נמצאו בה במספר מקומות כמויות של חומר, שנאסף, נתפס, ושלימים הוברר בבדיקת המעבדה כי אומנם הוא מכיל סם מסוג קנבוס.

גרסת הנאשם להמצאו בדירה, בעת הרלוונטית, כאשר כאמור על רצפתה נמצא סם מסוכן, היתה, שהיות שמדובר בדירה פרוצה ונטושה, שאין קושי לגשת אליה, והיא אינה  בבעלותו או בהחזקתו, הרי הסם אינו שלו ואין לו קשר אליו, ואילו הוא עצמו אך נכנס לשם כדי לעשות את צרכיו באשר היו אורחים בבית הוריו שיצרו לחץ על תא השירותים הבודד בביתם, ולכן בחר להשתמש בשירותי אותה דירה שכנה כדי להתפנות.

בית משפט קמא לאחר ששמע 7 עדי תביעה, ובהם כמובן השוטרים שהשתתפו בחיפוש, ולאחר ששמע את פרשת ההגנה, שבמהלכה פרט למערער עצמו העידו אימו ושכנה נוספת, ואחרי שניתח בפירוט ובבהירות את כלל הראיות שהונחו בפניו, בחר ליתן אמון בגרסת עדי התביעה ובתיאורם את ההתרחשויות, ודחה את הסברי הנאשם - המערער - כלא אמינים ובלתי סבירים, ומשנמצא לו שהשוטרים, על סמך מידע מוקדם וממוקד במערער, באו לבצע חיפוש, ומצאו אותו בדירה, עם הסמים על רצפתה, וכאשר אין לו הסבר טוב לכך, קבע שעובדות כתב האישום הוכחו כדבעי, ועל כן יש להרשיעו בדין.

את ערעורו ממקד המערער בשני מישורים, שאף לובנו בערכאה דלמטה, והם - טענתו המשפטית כי ממצאי החיפוש בדירה היו בלתי קבילים כראיה מאחר שביצוע הצו לקה באי חוקיות, וטענתו האחרת - כי שגה בית משפט קמא בקביעות ובמסקנות שפורטו בהכרעת הדין, וכי גרסתו ועדותו הם הנכונים והמהימנים.

במישור הראשון - חוקיות ביצוע צו החיפוש - מצא בית משפט השלום כי אכן נפל פגם בכך שבעוד שעל פי הצו חובה היתה לבצעו בנוכחות שני עדים שאינם שוטרים, בפועל, לא כך היה, השוטרים לא העמידו את המערער על זכותו זו, ואף לא אפשרו לו לממשה  בכך שעיכבו את כניסת אימו לדירה בעת החיפוש, כאשר היא יכלה להיות אחד מאותם עדים "חיצוניים".

הגם שכב' השופטת בהט קיבלה את טענתו של המערער כי נפל במובן זה פגם בחיפוש שנערך, נקבע בהכרעת הדין שהראיות שנתפסו, קרי, הסם שנאסף בדירה, בכל זאת קבילות ויכולות לשמש להוכחת אשמו של המערער, באשר על פי הפסיקה הענפה,  וכפי מצב הדברים בישראל ביחס להפעלת הדוקטרינה של "פירות העץ המורעל", אין הפגם הנדון מצדיק או מחייב פסילת הראיות הללו ואיונם.

כפי שקבע בית משפט השלום, אין טענה כאילו חלילה שתלו השוטרים את החומר החשוד כסם בדירה, או שבידו את הראייה, והמערער בעצם אינו כופר בהמצאות הסם שם, אלא טוען שאינו שלו.

משכך, וכפי שניסח זאת בימ"ש קמא, הפגם בתהליך החיפוש היה טכני בעיקרו, ואינו עולה כדי הפרה חמורה של זכויות יסוד של המערער, כזו אשר בנסיבות הנאותות יכול שתביא לפסילת הראייה, גם בשיטת המשפט הנקוטה בישראל, כפי שנקבע למשל בע.פ 512/98, יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי,  ת"ק 2006 (2), 1093, ועוד נקבע, כי במקרה הנדון התקלה שנפלה בביצוע צו החיפוש לא פגעה משמעותית בזכותו של המערער להליך הוגן, ולא הכבידה על הגנתו.

משכך - נדחתה כאמור טענתו זו של המערער, ונקבע  שהמוצגים הרלוונטיים- הסמים שנתפסו - הם ראייה קבילה במשפטו.

אומר מיד - לא מצאתי טעות או פרכה בקביעתו זו של בית משפט השלום, ובנימוקיו, והאיזון שערך בית המשפט בין השיקולים והאינטרסים השונים, על רקע ההלכות שהתגבשו לנדון בפסיקת בית המשפט העליון, הוא איזון נכון וראוי בנסיבות שעמדו לדיון בפניו.

משום כך, דין טענה זו, שהמערער שב ומעלה בערכאתנו, להדחות.

אשר למישור השני שאותו תוקף המערער בפנינו, והוא -  ההצדק לקביעות העובדתיות שנעשו בהכרעת הדין, והמסקנות שהוסקו מכך, הרי, עסקינן, במובהק, בסוגיות הנוגעות לקביעת ממצאי העובדה על פי הראיות, ולמהימנות העדים, דברים שברגיל נתונים ומופקדים בידי הערכאה הדיונית ושבית המשפט של ערעור ממעט להתערב בהם.

פסיקת בית המשפט העליון, חזרה וקבעה, פעמים הרבה, כי ההלכה דלעיל נובעת ראש וראשונה מהעדיפות המוקנית לערכאה הדיונית, שלה הכלים להתרשמות בלתי אמצעית מהעדים המתייצבים בפניה, מהראיות המוגשות לה, ובידה לקבוע בצורה ישירה וטובה את אותו מכלול של התרשמויות ונסיבות העולה כדי "אותות האמת המתגלים במשך המשפט" [ראה פקודת הראיות, סעיף 53, וע.פ 9352/99, יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פד"י נ"ד    (4), 632]