פסק-דין בתיק עפ 4318/07

1. מונח בפני ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בבאר-שבע שניתן בתיק עמק 5352/04, על ידי כב' השופט אייל באומגרט, ביום 12.6.07, במסגרתו הורשעו המערערים בעבירת בנייה ללא היתר לפי סעיפים 145 (א) ו-204 א' לחוק התכנון והבנייה התשכ"ה - 1965.

2. עובדות כתב האישום, אשר באו בפני בית משפט קמא, ייחסו למערערים  כי במהלך השנים 2001 עד 2002, במועד אשר אינו ידוע למאשימה, הקימו במקום עסקם עמדת תדלוק בכך שהציבו במקום מיכל סולר והכול מבלי שקיבלו היתר בנייה כדין מהוועדה המקומית לתכנון ובנייה.

3. המחלוקת אשר נדונה בפני בית משפט קמא התמקדה סביב השאלה האם יש לראות בהצבת מיכל הסולר במקום כמי שמהווה "הקמה של בניין", כלשון הוראת סעיף 145 (א) לחוק התכנון והבנייה, המחייב קבלת היתר בניה.

4. בית משפט קמא, על בסיס התשתית הראייתית אשר באה בפניו, קבע כי הצבת מיכל הסולר בחצרם של המערערים עונה על ההגדרה של הקמת מבנה של קבע, לאחר שקבע כי מדובר במיכל סולר המוצב במקום הצבת קבע ובהתאם קבע כי בהעדר היתר בניה יש להרשיע את המערערים בעבירת הבנייה האמורה.

5. טען בפני ב"כ המערערים כי שגה בית משפט קמא עת קבע כי מדובר במבנה הדורש היתר בניה, מקום שלא באה בפניו כל עדות אובייקטיבית כי מדובר במבנה של קבע המשמש כעמדת תדלוק, המחייב קבלת היתר בניה. בהתאם טען כי שגה בית משפט קמא עת קבע כי מדובר במבנה המוצב במקום במשך תקופה ארוכה כשהוא מסיק מסקנה זו אך על בסיס התמונה המתעדת כתמי שמן - סולר, מתחת למיכל. לטענתו, אין בממצא זה כדי להעיד עדות אובייקטיבית כלשהי אודות משך הזמן בו ניצב המיכל במקום ואודות השימוש הנעשה בו שכן אין לפסול את האפשרות כי מדובר בכתמי סולר או שמן בני ימים מספר בלבד, באופן המעיד על ארעיות הצבת המיכל.

עוד טען כי  לנוכח עדותו של הפקח כי ביקר במקום רק פעם אחת, ביום 2.2.03, ומבלי שעשה ביקורים חוזרים לוודא את משך הצבת המיכל במקום, לא היתה בנמצא כל תשתית עובדתית ראייתית אשר תבסס את קביעתו זו של בית משפט קמא בדבר הצבת הקבע של המיכל במקום.

לטענתו, שגה בית משפט קמא מקום שלא העדיף את גרסת המערערים לפיה, הצבתו של המיכל במקום היתה זמנית, כחפץ חסר שימוש אשר אוחסן במקום טרם השבתו לחברת הדלק וכי לא נעשה כל שימוש במיכל במקום עסקם וכי השימוש שנעשה במיכל הינו אך ורק באתרי הבנייה בהם פועלת המערערת  לצורך תדלוק כלי עבודה באתרי הבנייה.

עוד בנוסף טען ב"כ המערערים כי לא באה בפני בית משפט קמא כל עדות כי מדובר בעמדת תדלוק וכי בית משפט קמא כלל לא נתן את הדעת לטענתם העובדתית כי מדובר היה במיכל ריק מתוכן אשר אוחסן במקום לפרק זמן קצר לאחר שהסתיימה העבודה עימו באתרי הבניה.

6. מנגד טענה ב"כ המשיבה כי יש לדחות את הערעור לנוכח הכרעת הדין המפורטת של בית משפט קמא. טענה ב"כ המשיבה כי מבחן זמניות קיומו של המבנה במקום אינו המבחן היחיד לצורך הקביעה באם מדובר בהקמת מבנה המחייב קבלת היתר. לטענתה כל הצבת מבנה, גם אם מבנה נייד הוא מחייב בנסיבות העניין קבלת אישורים של המשרד לאיכות הסביבה והיתרי כבאות וכי במקרה הנדון הדבר לא נעשה ולכן חויבו המערערים בדין.

7. השאלה במחלוקת אשר עמדה לדיון הינה האם הצבת מיכל הסולר במקרקעי המערערת חייב קבלת היתר בניה.

8. סעיף 145 לחוק התכנון והבניה קובע את חובת קבלת היתר בניה לכל הקמת מבנה:

"(א) לא יעשה אדם אחד מאלה ולא יתחיל לעשותו אלא לאחר שנתנה לו הועדה המקומית או רשות הרישוי המקומית, לפי הענין, היתר לכך ולא יעשה אותו אלא בהתאם לתנאי ההיתר:

(1) התווייתה של דרך, סלילתה וסגירתה;

(2) הקמתו של בנין, הריסתו והקמתו שנית, כולו או מקצתו, הוספה לבנין קיים וכל תיקון בו, למעט שינוי פנימי בדירה...."

(הדגשה שלי ר.ב.)

ו"בנין" מוגדר בסעיף 1 לחוק התכנון והבניה כ-

"כל מבנה, בין שהוא בנוי אבן ובין שהוא בנוי ביטון, טיט, ברזל, עץ או כל חומר אחר, לרבות -

(1) כל חלק של מבנה כאמור וכל דבר המחובר לו חיבור של קבע;

(2) קיר, סוללת עפר, גדר וכיוצא באלה הגודרים או תוחמים, או מיועדים לגדור, או לתחום, שטח קרקע או חלל."