פסק-דין בתיק עפ 4278/07

1. מונח בפני ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בבאר-שבע (כב' השופט י. אקסלרד) בתיקים פ 4622/02 ו-6419/01, אשר אוחדו בבית משפט קמא עוד בטרם שמיעת הראיות, ופסק הדין בהם ניתן במאוחד.

בית משפט קמא הרשיע את המערער בעבירות של בניה ושימוש בלתי חוקי, בלא היתר, בהתייחס לשני מבנים, האחד מבנה בשטח של 255 מ"ר, נשוא ת.פ. 6419/01 והשני מבנה בשטח של 120 מ"ר, נשוא ת.פ. 4622/02, אשר נהרס ערב מתן גזר הדין.

בית משפט קמא עמד על חומרת מעשיו של המערער והשית עליו את העונשים הבאים: קנס כספי בסך 65,000 ש"ח או 650 ימי מאסר תמורתו, התחייבות כספית בסך 150,000 ש"ח וכן הוצא צו להריסת המבנה נשוא ת.פ. 6419/01.

2. בערעור שבפני ביקש המערער להשיג אחר עצם הרשעתו בדין ואחר חומרת העונשים אשר הושתו עליו במסגרת גזר הדין.

במסגרת הדיון שהתקיים בפני, צמצם ב"כ המערער את השגותיו אחר גזר הדין בלבד ומיקד השגותיו אחר שיעור הקנס אשר הושת על המערער וכן כנגד עצם החיוב להרוס את המבנה המשמש את המערער ואת בני משפחתו כמגורי קבע.

טען ב"כ המערער כי בימים אלה קיימת מגמה לקדם את כל הליכי הסדר הבנייה בישוב כסייפה, באופן אשר עשוי להביא להכשרת המבנה, נשוא צו ההריסה ולפיכך ביקש כי בית המשפט ימנע מלחייב את המערער בהריסת המבנה או לפחות יורה על עיכוב ביצוע צו הריסת המבנה לתקופה מסוימת בה יוכל המערער להכשיר את הבניה האמורה.

אשר לגובה הקנס טען ב"כ המערער כי מדובר בקנס בשיעור גבוה במיוחד וכי נכון היה להשית עליו קנס אשר יש בו כדי להתחשב בנסיבותיו האישיות של המערער וכמי שנקלע לבצע את עבירת הבניה הנדונה על רקע מחדלי המדינה למצוא פתרון מגורים לבעיית הבדואים בנגב. 

עוד הוסיף וטען ב"כ המערער כי שיעור הקנס המקסימלי, לצד העבירות בהן הורשע המערער, עומד על סך של 26,100 ש"ח,  לפי סעיף 61 (2) לחוק העונשין התשל"ז - 1977 (להלן: " חוק העונשין") ולפיכך, טען כי טעה בית משפט קמא עת השית על המערער קנס העולה על השיעור הקבוע בחוק.

3.  מנגד טענה ב"כ המשיבה כי יש לדחות את הערעור על הסף. אשר לגובה הקנס טענה  ב"כ המשיבה כי שיעור הקנס, לצד העבירות בהן הורשע המערער, מגיע לשיעור של 67,300 ש"ח, על פי הוראת סעיף 61(3) לחוק העונשין ולא כפי שטען המערער.

כן טענה כי בפועל ניתן להשית את הקנס האמור על כל עבירה נפרדת ומשמדובר בשני כתבי אישום, כשכל אחד מהם מדבר על שתי עבירות נפרדות, האחת של בנייה והאחת של שימוש, הרי שלבית משפט קמא נתונה הסמכות להשית על המערער ארבע פעמים את סכום הקנס המקסימלי האמור לעיל.

אשר להריסת המבנה טענה ב"כ המשיבה כי כל עוד אין בנמצא פתרון מעשי לבניה האמורה, בבחינת קיומה של תוכנית בניין עיר היכולה להכשיר את הבנייה האמורה, אין לאפשר את הותרת הבנייה האסורה, גם לא בדרך של דחיית ביצוע צו ההריסה.

מטעמים אלו כולם ביקשה לדחות את הערעורים ולהותיר את פסק דינו של בית משפט קמה על תילו.

4. לאחר שחזרתי והפכתי בטענות הצדדים ועיינתי בגזר דינו של בית משפט קמא, סבורה אני כי דין טענותיו של ב"כ המערער לעניין הריסת המבנה להידחות. פתרון בעיית המגורים של הבדואים בנגב, בעיה כאובה לכשעצמה,  איננה יכולה להנציח בנייה בלתי חוקית המתבצעת באופן פרוע בשטחי הנגב. פתרון לביית המגורים חייב להיעשות בדרך חוקית.

לגופם של דברים, ב"כ המערער לא הציג בפני כל ראיה ממשית המלמדת על שינוי בתוכניות המתאר בתחומי הישוב, באופן אשר עשוי להכשיר את הבניה שביצע המערער בתוך פרק זמן סביר הנראה לעין. מכתבו  של ראש המועצה המקומית כסייפה, אשר בא בפני, אין בו אלא אך כדי ללמד על רצון אמיתי להביא לפתרון מצוקת המגורים של בני משפחתו של המערער אולם, אין בכך די. לפיכך, דין טענותיו של המערער לעניין צו הריסת המבנה להדחות.

אשר לגובה הקנס אשר הושת על המערער - דין טענותיו של ב"כ המערער לעניין שיעורו של הקנס המקסימלי אותו ניתן להשית על המערער - להדחות. רוצה אני להאמין כי טיעוניו של ב"כ המערער, בעניין זה,  לא באו בפני כדי להטעות כי אם מחוסר דיוק בהוראות החוק.

אסביר, המערער הורשע בעבירות בניה ושימוש במבנים מבלי שיש בידיו היתר בניה, עבירות לפי סעיפים 145 (א) ו- 204 לחוק התכנון והבניה. הסנקציה העונשית לצד עבירות אלה (ראה סעיף 204 לחוק התכנון והבניה) הינה קנס כספי או מאסר של שנתיים, ובעבירה נמשכת-קנס נוסף או מאסר נוסף שבעה ימים לכל יום שבו נמשכת העבירה.

קובע חוק העונשין, בסעיף 61 (א) (3) לחוק, כי שיעור הקנס לצד עונש מאסר העולה על שנה אחת ולא עולה על 3 שנים הינו 67,300 ש"ח. טענתו של ב"כ המערער לתחולתה של הוראת סעיף 61 (א) (2) לחוק העונשין, שגויה איפה.

לפיכך, ולנוכח העובדה כי המערער הורשע בשני כתבי אישום ובארבע עבירות ובהתחשב כי עד היום לא הוסר המחדל באשר לאחד המבנים, יש לדחות את טענות בא כוחו לעניין החישובים שביצע בית משפט קמא באשר לגובה הקנס, אותו השית עליו.

טענותיו של המערער הנוגעות לנסיבותיו האישיות, כנסיבה המצדיקה התחשבות בגובה הקנס, ראויות  הן להתייחסות.