פסק-דין בתיק עפ 3313/08

לפניי ערעור פלילי על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בעכו (להלן: "בימ"ש קמא"). פסק הדין ניתן ביום  07.03.08 על ידי כב' השופט א. קאופמן בתיק ת' 7952/06.

המערער הורשע לאחר שמיעת ראיות בעבירה של נהיגת רכב תוך שהוא מנהל שיחה בטלפון קבוע או נייד, שלא באמצעות מיקרופון המותקן ברכב וזאת בניגוד לתקנה 28(ב) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: "התקנות").

המערער נדון לעונש קנס בסך 900 ש"ח, שתשלומו יתבצע בשלושה תשלומים, החל מתאריך 10.04.08.

המערער מלין על כך שבימ"ש קמא לא האמין לו והעדיף את גרסת השוטר על פני גרסתו ובדרך זו, הרשיעו בדין. המערער הוסיף וטען כי השוטר לא היה באותה עת בתפקיד, נהג ברכב פרטי וכי הוא בעצמו נהג ברכב מסוג סקודה. לטענת המערער לא ניתן להבחין במי שנוהג ברכב מהדגם בו נהג, באם הוא משוחח בטלפון וזאת לאור מבנה הרכב (תא המטען ארוך ושטוח), לעומת כלי רכב פרטיים אחרים, כדוגמת הרכב שבו נהג השוטר.

בא כוח המשיבה סבור כי דין הערעור להדחות, המדובר בקביעות עובדתיות וממצאי מהימנות ובכגון דא, בית משפט של ערכאת ערעור לא יתערב אלא בנסיבות מיוחדות, כפי שקבעה הפסיקה.

עוד נטען ע"י המשיבה, כי השוטר רשם דו"ח מפורט, תיאר את השתלשלות העניינים וממנו עולה כי הוא הבחין במערער, ראה אותו משוחח ועקב אחריו לאורך זמן, תוך שהוא רואה את מכשיר הפלאפון בידו של המערער.

אשר על כן, מבקשת המשיבה לדחות את הערעור, הן ביחס להכרעת הדין והן ביחס לעונש.

לאחר שעיינתי בהודעת הערעור, פסק הדין של בימ"ש קמא ושמעתי את טענות הצדדים, אני בדעה כי יש לדחות את הערעור על שני חלקיו.

בימ"ש קמא שמע את העדים והתרשם מהם באופן בלתי אמצעי והחליט להעדיף את גרסת השוטר על פני גרסת המערער. המדובר בקביעות עובדתיות ובממצאי מהימנות שבהם ערכאת הערעור, בדרך כלל, לא תתערב אלא אם קיימות נסיבות מיוחדות. בעניין זה ראו, ע"פ 5266/05 זלנצקי נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (2007).

בענייננו, בימ"ש קמא פירט בהכרעת דינו את הנימוקים ולאחר שבחנתי אותם, לא מצאתי עילה להתערב בקביעות העובדתיות. בהודעת הערעור, טען המערער שהוא לא דיבר בטלפון נייד ולא במכשיר קשר. מכאן שאין לתת משקל לטענת המערער שהשוטר לא התייחס לכך, בעדותו.

למעלה מן הצורך יצויין, שגם דיבור במכשיר קשר בזמן נסיעה מקים את יסודות העבירה בה הורשע הנאשם ולעניין זה ראו: ע"פ (מחוזי ת"א) 70433/03 אברהם אורי נ' מדינת ישראל, (2004).

על כן ומשלא מצאתי עילה להתערב בקביעות העובדתיות של בימ"ש קמא, בהכרעת דינו, אני מחליט לדחות את הערעור ככל שהוא נוגע להכרעת הדין.

זאת ועוד, גם דין הערעור ביחס לעונש, להדחות. המערער טען בשפה רפה בעניין זה ואף הספיק לשלם שני תשלומים מהקנס, לדבריו.

על כן, משום שאינני סבור כי העונש שהוטל מצדיק התערבות בית משפט זה, אני מחליט לדחות את הערעור ככל שהוא נוגע לגזר הדין.

סוף דבר, אני דוחה את הערעור.

המערער ישלם את יתרת הקנס בהתאם להחלטת בימ"ש קמא.

בטרם אניח את עטי, אבקש להפנות את תשומת לב בימ"ש קמא לכך, שעל פי הדין, יש לקבוע מועד לשימוע הכרעת הדין ואין זה מקובל לשלוח את הכרעת הדין בדואר. אעיר כי, זו לא הפעם הראשונה שראיתי תופעה זו ואז הסתפקתי בהפניית תשומת הלב לכך בע"פ, מתוך תקווה שהמסר  יגיע ליעדו. ככל הנראה, מסר זה, לא הועבר ואף לא הגיע ליעדו.

הכלל המנחה שבסעיף 126 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב- 1982 (להלן, " החסד"פ") קובע כי לא יידון אדם בפלילים אלא בפניו וכן והכלל הספציפי לענייננו קבוע בסעיף 182 לחסד"פ, בהא לישנא:

"182. בתום בירור האשמה יחליט בית המשפט בהחלטה מנומקת בכתב (להלן — הכרעת הדין) על זיכוי הנאשם או, אם מצא אותו אשם, על הרשעתו; בית המשפט יקרא את הכרעת הדין על נימוקיה בפומבי , יחתום עליה ויסמנה בתאריך הקריאה; בית המשפט רשאי — במקום לקרוא את הכרעת הדין — למסור לנאשם העתק ממנה ולהסביר בפומבי את עיקרי תכנה; זיכה בית המשפט את הנאשם, יודיע דבר הזיכוי בתחילה." (ההדגשה הוספה).