פסק-דין בתיק עפ 3299/08

לפניי ערעור על פסק דינו של בימ"ש לתעבורה בחדרה (להלן " בימ"ש קמא"), שניתן ביום 23.3.08, על ידי כב' השופט מ. גינות בתיק פל 110/07.

המערער הורשע על פי הודאתו בעבירה של נהיגה בזמן פסילה עבירה בניגוד לסעיף 67 לפקודת התעבורה [נ"ח], התשכ"א - 1961, (להלן " הפקודה"), נהיגה ללא רישיון נהיגה לפי סעיף 10(א) לפקודה ונהיגה ללא ביטוח בניגוד לסעיף 2 (א) לפקודת ביטוח רכב מנועי [נ"ח], התש"ל - 1970.

בגין העבירות הנ"ל הטיל בימ"ש קמא על המערער את העונשים הבאים:

הארכת המאסר המותנה שהוטל עליו בתיק פל 176/05 לשנתיים נוספות, (להלן " המאסר המותנה"), פסילה בפועל מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 36 חודשים, הפעלת עונש פסילה מותנה של  18 חודשים ואשר הוטלו עליו בתיק פל 176/05, בחופף. הטלת קנס בגובה של 4000 ש"ח שישולם בתשלומים כמפורט בגזר הדין וצו של"צ בהיקף של 300 שעות שיבוצע בהתאם לתוכנית שתוגש על ידי שירות המבחן.

הבסיס לאישומים הנ"ל הוא אירוע שהתרחש ביום 7.3.06, שעה 17:00 עת נהג הנאשם ברכבו ביודעו כי הוא פסול מלנהוג ומבלי שהיה בחזקתו ביטוח בר תוקף, גם כן.

המערערת מבקשת מבית משפט זה לקבל את הערעור ולהטיל על המשיב עונש מאסר בפועל ותוך הפעלת המאסר המותנה בן 6 חודשים במצטבר וכן להורות על הפעלת עונש הפסילה במצטבר, גם כן.

לטעמה של המערערת, בימ"ש קמא שגה משלא הפעיל את המאסר המותנה. היה עליו להטיל עונש מאסר בפועל ולהורות על הפעלת המאסר המותנה התלוי ועומד נגדו במצטבר וכן להורות על הפעלת עונש הפסילה התלוי ועומד נגדו במצטבר.

המערערת טוענת כי המשיב ביצע עבירות חמורות שמסכנות את המשתמשים בכביש והמעידות על זלזול באושיות אכיפת החוק. למשיב 59 הרשעות קודמות בניגוד לחוקי התעבורה . בעבר בימ"ש חס על המשיב והטיל עליו עונש מאסר ופסילה מותנים וגישה זו לא הרתיעה אותו, על כן גישתו המקלה באופן קיצוני של בימ"ש קמא, מחטיאה את מטרתה ויוצרת רושם שיהיה בו כדי לפגוע בגורם ההרתעה והאכיפה.

עוד נטען כי נימוקי בימ"ש קמא לא היו ראויים. העובדה שהמשיב אדם נורמטיבי אינה בעלת משקל כה רב והשפעתה על קביעת העונש שולית, לטעמה. מה גם, עובדה זו אינה עולה בקנה אחד עם העובדה שאותו אדם צבר עד כה 59 הרשעות קודמות בתחום התעבורתי. המשיב נהג מסוכן לציבור ושליחתו למאסר מתבקשת, גם אם הדבר יפגע בפרנסתו, כי הרי טיעון שכזה נדחה מפני האינטרס הציבורי ויתר שיקולי הענישה האחרים בנסיבות העניין והטלת עונש פסילה ארוך ככל שיהיה, הינו לעג לרש שהרי המשיב הוכיח כי הוא אינו נרתע מלהפר את החוק ולמעול באימון שנתנו בו בתי המשפט בעבר.   

תאונות הדרכים הרבות, הקשות והקטלניות מחייבות גישה מחמירה בעיקר עם עבריינים מסוגו של המשיב. על כן שגה בימ"ש קמא כאשר הורה על הפעלת עונש הפסילה בחופף. בדרך בה הלך בימ"ש קמא נפגע גורם ההרתעה כי הפעלה חופפת של עונשי הפסילה מרוקנת מתוכן את תכלית הענישה הצופה פני העתיד, לגישת המערערת.

בטיעונים בפני, שבה המערערת על טענותיה שבהודעת הערעור והוסיפה והפנתה לפסיקה שלטעמה, הענישה שהוטלה שם, מחייבת קבלת הערעור והטלת העונשים ההולמים לנסיבות העניין.

המשיב טען כי המדובר בעבירה טכנית, הוא הפקיד רישיון נהיגתו בבימ"ש קמא, אך משום שמדובר ברישיון זמני שתוקפו פג, לא קיבל אישור הפקדה. מצב זה יצר אצל המשיב את הרושם כי תקופת השלילה הסתיימה. המשיב העלה טענה זו באופן מיידי בפני השוטרים עם מעצרו.

עיסוקו של המשיב הוא הנהיגה, עברו התעבורתי אינו מכביד ואף סוג העבירות מעיד על העדר מסוכנות, כי המדובר בעבירות קלות. המשיב אב לחמשה ילדים ובענייננו הוגש תסקיר קצין מבחן חיובי והמלצותיו נתקבלו על דעת בימ"ש קמא. העונש שהוטל על המשיב מאוזן ושקול ואף נותן ביטוי לכל שיקולי הענישה, לרבות זה ההרתעתי והחינוכי שכלל 300 שעות של"צ ותקופת פסילה לא קצרה שתרחיקו מהכביש ותאיין את מסוכנותו למשתמשים בו. מה גם שבסופו של יום הוא יידרש לעבור את כל תהליך הוצאת רישיון נהיגה, תהליך מכביד מאוד הן כלכלית והן אישית, לטעמו.

מאז ביצוע העבירה נשוא הערעור בשנת 2007, לא עבר המשיב כל עבירת תעבורה. על יסוד כל אלה ובעיקר משום שבימ"ש קמא שקל את מכלול הנסיבות ונתן את דעתו לשיקולים השונים והמתבקשים, אין כל מקום להתערבות בית משפט זה. עוד נטען כי אין כל פגם בשיקולי בית משפט קמא.

אכן התוצאה הסופית והכוללת של הענישה שהושתה על המשיב, נוטה לקולא ומראה כי ניתנה עדיפות לנסיבות האישיות והנסיבות של ביצוע העבירה ובעניין זה בימ"ש קמא קבע כי "שיקולי הזכות גוברים על שיקולי החובה", והשאלה שיש לבחון אותה היא: האם במקרה זה מתבקשת התערבות בימ"ש זה והאם התוצאה פוגעת באיזון הדרוש בין מכלול שיקולי הענישה?

עיינתי בפסק דינו המפורט של בימ"ש קמא, אשר בחן את הנסיבות וקבע כי המשיב ביקש להפקיד את רישיונו באמצעות ב"כ מבלי לשים לב לכך שתוקפו פג. ב"כ המשיב לא הפקיד את הרישיון ועובדה זו התגלתה למשיב כאשר עוכב לביקורת רישיונות.

מתסקיר קצין המבחן עולה כי המשיב מקיים את משפחתו בזיעת אפו, הוא מנהל עסק לבדו וכי הפעלת המאסר המותנה עלולה להביא לפגיעה ממשית בו ובפרנסת משפחתו. עברו של המשיב קל - המדובר בעבירות של ברירת משפט. שירות המבחן בא בהמלצה חיובית שתכליתה שיקום המשיב ובית משפט קמא, החליט לאמצה.

לאחר שנתתי את דעתי למכלול השיקולים ובחנתי פסק דינו של בימ"ש קמא, לא בלי היסוס החלטתי לדחות את הערעור. גישתו של בימ"ש קמא ביטאה את הגישה השיקומית תוך איזון בין יתר השיקולים, גישה שכזו בנסיבות העניין, אינה חסרת כל יסוד ומשוללת המציאות.

ככלל בימ"ש של ערעור לא שם עצמו בנעלי בימ"ש קמא ובוחן את העונש כערכאה דיונית. בערכאה זו, בית המשפט בוחן באם העונש שהושת בנסיבות העניין חורג במידה בלתי סבירה מרמת הענישה המקובלת וזו שמוטלת במקרים דומים או האם נפלה טעות בפסק הדין. ראו, ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי, (2006) וע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל, (1998).