פסק-דין בתיק עפ 3155/08

לפניי ערעור פלילי על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בחדרה (להלן: "בימ"ש קמא"), אשר ניתן ביום 23.1.08, על ידי  כב' השופט מ. גינות בתיק פלילי 5178/08.

הערעור הופנה תחילה הן כנגד הכרעת הדין והן כנגד גזר הדין, אך בפתח הדיון בערעור הודיע המערער באמצעות סנגורו כי הוא חוזר בו מהערעור ככל שהוא מתייחס להכרעת הדין ומקד טענותיו ביחס לגזר הדין. על כן, אני מוחק את הערעור על הכרעת הדין.

בימ"ש קמא הרשיע  את המערער על פי הודאתו בעבירות של נהיגה בשכרות, עבירה בניגוד לסעיף 62 (3) לפקודת התעבורה [נ"ח] התשכ"א - 1961, (להלן " הפקודה") ותקנה 169ב' לתקנות התעבורה, התשכ"א - 1961, (להלן, " התקנות").

בימ"ש הטיל על המערער את העונשים הבאים: קנס בסך 800 ש"ח שישולם בעשרה תשלומים ופסילה ממשית מלנהוג ולהחזיק רישיון נהיגה למשך 15 חודשים בניכוי חודש פסילה מנהלית.

ואלו הן העובדות שצריכות לעניין

נגד המערער הוגש בבימ"ש קמא כתב אישום שבו נטען כי הוא נהג ביום 12.1.07, שעה 05:05 בכביש 652 - צומת גבעת עדה ממזרח ברכבו הפרטי כשהוא שיכור. בדמו של המערער נמצא ריכוז של אלכוהול העולה על המותר בדין. בדיקת הינשוף הראתה קיומו של 390 מקרוגרם אלכוהול בליטר אחד של אוויר נשוף.

טענות המערער

המערער טען כי הוא שתה חצי ליטר בירה ובהתחשב במימדי גופו, גובה 185 ס"מ ומשקל 85 ק"ג, אין בשתיית כמות שכזו כדי להשפיע על התנהגותו. המערער חייל בשירות סדיר, הודה וחסך זמן שיפוטי ארוך ויקר. עברו נקי, זה הוא כישלונו הראשון של המערער, כך שהוא מבקש לראות בכך מעידה חד פעמית. מכל אלה נתבקש בימ"ש זה לקבל את הערעור ולהפחית את עונש הפסילה בפועל.

ב"כ המערער הפנה לפסיקה שעל פיה הטילו בתי המשפט עונשי פסילה קלים מהעונש שהוטל על המערער.

טענות המשיבה

המשיבה סבורה כי דין הערעור להידחות.

 העונש אינו חמור והנסיבות אינן מיוחדות שמצדיקות חריגה מרמת הענישה המקובלת והמתבקשת. נהפוך הוא, בימ"ש קמא נהג במערער במידת הרחמים והטיל עליו עונש נמוך מעונש המינימום.

ב"כ המשיבה הפנה לפסיקה שקבעה כי חריגה מעונש המינימום, תעשה אך ורק בנסיבות מיוחדות ויוצאות דופן וכי ענינו של המערער אינו ככזה.

דיון והכרעה

לאחר שעיינתי בהודעת הערעור, פסק דינו של בימ"ש קמא ושמעתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות.

העבירה בה הורשע המערער חמורה ולאור הסכנה הנשקפת מנהג הנוהג ברכבו תחת השפעת משקאות משכרים או בהיותו שיכור, קבע המחוקק לצד עבירה זו עונש פסילה מינימאלי של 24 חודשים והפסיקה קבעה כי סטייה מעונש המינימום, אפשרית אך ורק במקרים חריגים ונסיבות מיוחדות שיצדיקו זאת. ככלל אין לסטות מעונש המינימום שהציב המחוקק אלא במקרים נדירים שהנסיבות יאפשרו זאת. (ראו, רע"פ 8387/06 איילא נ' מדינת ישראל, (2006)).

מכאן שהכלל הנו שהגבול התחתון של הענישה בעבירות מסוג זה, מצוי בעונש המינימום שקבע המחוקק שניתן לסטות ממנו ולהקל בעונש בהתקיים נימוקים וטעמים שיפורטו ע"י ביהמ"ש. במקרה דנן נתן בימ"ש קמא ביטוי לכל הנימוקים שהעלה הסנגור והטיל עונש נמוך באופן משמעותי מעונש המינימום.

המערער לא הניח כל תשתית הן עובדתית והן  ראיתית לטענתו שלמימדי האדם הצורך אלכוהול משמעות כלשהיא להשפעתה עליו ועל התנהגותו מה גם תוצאת הבדיקה של הינשוף סותרת טענה זו. הבדיקה הראתה כי בדמו של המערער ריכוז אלכוהול גבוה מהמותר, ריכוז שרחוק מאוד מהכמות שנקבעה על ידי המחוקק. השכרות נקבעת עפ"י התנהגות הנהג או עפ"י ממצאי הבדיקה המדעית ולא עפ"י תחושתו הסובייקטיבית של הצורך אלכוהול.

תופעת הנהיגה בשכרות בכלל ואצל הצעירים במיוחד בכל עת ובעיקר בסופי שבוע גובה מחיר יקר של חיי אדם. מחיר כבד זה פוגע בעיקרון החובה לשמור על קדושת החיים וגורם לקיפוח חיי אדם ובנוסף לכך נזק כלכלי קשה ביותר. מכל אלה אינטרס הציבור מחייב הכרזת מלחמת חורמה בתופעת מדאיגה זו.

סוף דבר ולאחר שנתתי את דעתי לטענות המערער ולנסיבותיו, לא אוכל ללכת לקראתו מעבר להליכה בה הלך בימ"ש קמא, שאף הקל עימו באופן משמעותי. המערער היה ראוי לעונש יותר חמור מזה שהוטל עליו בסופו של יום, כך שאין כל מקום להתערבות ערכאה זו.

סוף דבר אני דוחה את הערעור.