פסק-דין בתיק עפ 312/05

בפנינו ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של בית משפט השלום בקריות (כב' השופטת א. קנטור) בת.פ. 1685/01.

בהכרעת הדין הרשיע ביהמ"ש קמא את שני המערערים בעבירות המיוחסות להם בכתב האישום: תקיפה חבלנית לפי סעיף 380 + 382(א) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 ותקיפת עובד ציבור לפי סעיף 381(ב)+29(2) לחוק העונשין. בגזר הדין השית ביהמ"ש קמא על כל אחד מהמערערים מאסר על תנאי לתקופה של 6 חודשים, וכן קנס בסך 1,500 ש"ח או 15 ימי מאסר.

על פי הנטען בכתב האישום, בתאריך 20.01.99 סמוך לשעה 13:30 באיזור פתח הכניסה לסניף בנק לאומי ברחוב הרצל 63 חיפה, בו עובד המתלונן כמנהל מחלקה, תקפו המערערים, אב ובנו, את המתלונן בכך שהמערער 2 תפס בגרונו ומשכו לאחור והמערער 1 באותו זמן נגח בפניו וכתוצאה מכך גרמו לו חבלות של ממש, היינו נפיחות ושפשוף באף.

עוד נטען בכתב האישום כי המערערים תקפו את המתלונן בהיותו עובד ציבור ובעת מילוי תפקידו זה על פי דין.

לגרסת ההגנה, המערערים הגיעו ביחד לבנק, מספר דקות לאחר שהסניף נסגר, המתלונן פתח את הדלת ואפשר רק למערער 2 להיכנס, היות והוא בעל חשבון בבנק. או אז, התפתח ויכוח בין המערער 1 למתלונן, במהלכו, תקף המתלונן את המערער 1 והנחית שתי מכות אגרופים על פניו. כתוצאה מכך נפל המערער 1. לאחר מכן, המתלונן סגר את דלת הבנק, הלך כמה צעדים והתמוטט. בכך הסבירו המערערים את החבלות שנמצאו על גופו של המתלונן.

ביהמ"ש סקר בפסק דינו את עדויות העדים שהעידו בפניו. למשמע העדויות ולנוכח שאר חומר הראיות שהיה מונח בפניו, קבע ביהמ"ש קמא כי אין ליתן אמון בגרסאות עדי ההגנה, אין לקבוע על בסיסן ממצא עובדתי כלשהו ולכן דחה את גרסת ההגנה מכל וכל. ביהמ"ש התרשם לשלילה במיוחד מעדותו של המערער 1, בקובעו כי התנהלותו מצביעה על התנהלות כוחנית, אגרסיבית, כשל אדם אשר אינו מוכן לקבל סירוב לגיטימי כתשובה.

לעומת זאת, קבע ביהמ"ש כי גרסת עדי התביעה אמינה ומהימנה עליו, עומדת במבחני ההגיון והסבירות ולא נסתרה ע"י עדי ההגנה שלא היו מהימנים עליו. ביהמ"ש התרשם לחיוב מעדותו של המתלונן, וקבע כי עדותו הייתה עקבית, קוהרנטית ולא זו בלבד שלא נסתרה, אלא אף נתמכה בראיות עדי תביעה נוספים ובמסמכים רפואיים. ביהמ"ש ציין כי גרסתו של המתלונן מתחזקת לאור הסתירות המהותיות המצויות בגרסאות עדי ההגנה.

טענות המערערים

המערערים טוענים כי ביהמ"ש קמא התעלם מהסתירות בעדויות התביעה והצביע על סתירות לא נכונות בעדויות ההגנה. כמו כן, ביהמ"ש קמא התעלם מפגמים מהותיים בחקירת המשטרה ובניהול המשפט.

עוד טוענים המערערים, שגרסת עדי ההגנה הייתה אחידה והסתירות שהצביע עליהן ביהמ"ש קמא הן סתירות שוליות שאין בהן כדי לקעקע את אמינות עדי ההגנה.

בנוסף, לטענת המערערים, עדותו של עו"ד בריק שסתר את עצמו בעדותו בביהמ"ש בעניין נפילתו של המערער 1 היתה "עוינת", וזאת ממניעיו של העד. על כן על ביהמ"ש היה להתעלם כליל מעדותו המבולבלת של עד זה. לטענת המערערים, על ביהמ"ש היה במקרה זה להסתמך על הודעתו של עד זה במשטרה, שנמסרה מייד לאחר האירוע, כשש שנים לפני עדותו בביהמ"ש, ואשר תומכת בגרסת המערערים. עוד טוענים המערערים, כי העד מסר עדות שקר בביהמ"ש מתוך מניעיו שלו.

בנוסף, לטענת המערערים, עד התביעה, איש משטרה אשר גבה את הודעת המתלונן ביום האירוע, העיד כי לא ראה עליו כל סימן חבלה. לא ייתכן, לדעת המערערים, כי נגיחה שיוחסה למערער 1, לא הייתה משאירה סימנים ברורים, כגון שטפי דם, על גופו של המתלונן.

עוד טוענים המערערים כי שגה ביהמ"ש בכך שסבר שלא קיימות סתירות בעדותו של המתלונן. אליבא דהמערערים, קיימות סתירות מהותיות בין עדותו בביהמ"ש לבין הודעתו במשטרה. המערערים מצביעים על מספר סתירות בעדותו של המתלונן ושל עדת התביעה הגב' חיימוביץ.

לאור הסתירות הנ"ל, טוענים המערערים כי שגה ביהמ"ש קמא בקובעו כי גרסתו של המתלונן קוהרנטית וחסרת סתירות.

המערערים טוענים, כי לא היו כל סתירות בגרסאות עדי ההגנה, ואם היו, המדובר בסתירות שוליות שניתן להם הסבר המניח את הדעת.

בנוסף, טוענים המערערים כי המתלונן אינו בגדר עובד ציבור, שכן עובד בנק אינו עובד ציבור, וזאת למעט עובד בנק ישראל.

לאור כל הטענות המנויות לעיל, טוענים המערערים כי יש לזכותם, ולו מחמת הספק.

ב"כ המשיבה ביקשה לדחות הערעור, שכן הכרעת הדין מבוססת על ממצאי מהימנות והיא מנומקת ומפורטת כדבעי.

דיון

הסתירה המרכזית, עליה מנסים להצביע המערערים, היא העובדה שכביכול המתלונן בהודעתו במשטרה (נ/1) לא טען כלל שהמערער 2 תקף אותו. אין לקבל טענה זו של המערערים. בהודעתו מסר המתלונן מה היה חלקו של המערער 2 באירוע. לדבריו, הוא תפס אותו בגרון עם יד אחת ואז המערער 1 נגח בפניו. תיאור זה תואם באופן מלא את המיוחס למערער 2 בכתב האישום וכן את עדותו של המתלונן בביהמ"ש.