פסק-דין בתיק עפ 3058/08

לפניי ערעור על החלטתו של בית המשפט לתעבורה בחיפה (להלן: "בימ"ש קמא") אשר ניתנה ביום 15/1/08 ע"י כב' השופט ש. יציב בתיק ב.ש. 1516/07 ואשר לפיה נדחתה בקשתו שהוגשה על פי סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: "החוק") ושבמסגרתה ביקש המערער לקיים דיון ולהישפט בדו"ח ברירת קנס שמספרו 174384-48-11.

יש לציין כי בעניין זה הגיש המערער ערעור קודם בע.פ. 2305/07 שנדון בפני כב' השופט פינקלשטיין, אשר החליט לקבל את הערעור, לבטל את החלטת בימ"ש קמא ולהורות לו לקיים דיון בבקשה במעמד הצדדים.

בהתאם להחלטת בית המשפט המחוזי, קיים בימ"ש קמא דיון והחליט שוב לדחות את בקשת המערער, תוך שהוא קובע:

  "על המבקש היה, מיד כשקיבל הדו"ח להגיש בקשה, תוך 90 ימים למשטרה, ולבקש להישפט. הנאשם לא עשה כך, אלא פנה לאדם שלו השכיר את הזכות הציבורית וביקש ממנו כי ישלם הדו"ח. סמך על הבטחותיו שישלם הדו"ח. הבקשה נדחית".

על החלטה זו הוגש הערעור שלפניי.

בערעור זה קיימתי דיון ראשוני ביום 9/3/08 ודחיתי את הדיון בהתאם לבקשת המערער ליום 13/4/08, כדי לאפשר לו לזמן את בעל הרכב והנהג שנהג ברכב, שלטענתו ביצעו את העבירה נשוא ערעור זה. לדיון שקבעתי ליום 13/4/08 הופיע המערער ובנו אשר שבו והעלו אותן טענות שהעלו בהודעת הערעור ובדיון הראשוני.

המערער טוען כי הוא השכיר את הזכות הציבורית לאדם אחר שהפעילה באמצעות אדם שלישי ולטענתו, הם אלה שביצעו את העבירה. מעיון בדרישה הנוספת לתשלום הקנס ושל עבירת התעבורה שנשלחה למערער, עולה כי העבירה בוצעה ביום 7/8/04 והפניה של המערער למשטרת ישראל לביטול הודעת תשלום הקנס מיום 6/3/07, נדחתה ע"י משטרת ישראל ביום 16/4/07. ברי, כי הפניה לא הוגשה במועד והיה על המערער לבקש הארכת מועד תוך פירוט נימוקיו הן לאיחור בהגשת הבקשה והן לגוף העניין.

המערער צירף הסכם על השכרת הזכות הציבורית בשנת 2003 ו-2006 וכן תצהיר ממנו עולה, כי הוא השכיר את הזכות הציבורית לאדם בשם קוסאשווילי יעקב (להלן: "יעקב"). עיון בהסכם משנת 2006 מראה כי הזכות הציבורית הושכרה ליעקב בין התאריכים 1/12/06 עד 1/12/07 וההסכם השני משנת 2003 התייחס לתקופת השכירות מיום 30/3/03 עד 15/6/06. מכאן שאכן יש בהסכם זה כדי להראות שהזכות הציבורית עמדה לשירותו ושימושו של יעקב בתקופה הרלוונטית לביצוע העבירה.

לפניי שוב בקשה להארכת מועד להישפט שבמהותה בקשה להסבת דו"ח שנרשם לפני שנים מספר. המערער קיבל את הדו"ח לידיו, אך נמנע מלפעול בהתאם לסעיף 229 לחוק, הוא לא ביקש להישפט ולא ביקש לבטל את הדו"ח בפנייה לתובע וכיום אחרי מספר שנים, הוא מנסה לשנות את המצב המשפטי החלוט בעזרת בקשה זו.

המבחן שנקבע בפסיקה הנו, האם האדם ידע על הדו"ח? ראו, רע"פ 2096/07 כוכבי נ' מדינת ישראל, (2007). מכאן, אם התשובה לשאלה הנ"ל חיובית, הרי שהדבר מצמצם במידה רבה את יכולתו לתקוף את פסק הדין החלוט שניתן בענייננו. יש לזכור שעפ"י סעיף 229 (ח2) לחוק, אם עברו המועדים הקבועים בחוק, הרי שרואים בנאשם כמי שהורשע, דינו נגזר ופסה"ד חלוט. 

ראו גם, ע"פ (מחוזי חי') 3150/08 כץ נ' מדינת ישראל, (2008), בו דנתי במקרה דומה שבו ידע המערער על קיום הדו"ח והבאתי בהרחבה את הוראות החוק והפסיקה בסוגיה.

בענייננו, אין מחלוקת שהמערער ידע על קיום הדו"ח, אולם הוא הסתפק בפנייה לאדם שלטענתו נהג ברכב וסמך עליו. המערער נמנע בהמשך מלברר האם העניין הוסדר ונזכר רק לאחר שקיבל את הדרישה הנוספת לתשלום הקנס ותוספת הפיגורים כעבור מספר שנים. מכאן, שאין לו אלא להלין על עצמו.

היציבות המשפטית מחייבת גישה מעין זו ואין בנסיבות העניין נימוקים ועילות שיצדיקו גישה אחרת, שעלולה להביא לפרץ של מבול בקשות וריבוי ההליכים גם אם הסתיימו שנים רבות קודם לכן, מדיניות משפטית ראויה ותכליתית מחייבת דחיית הבקשה, גם לאור עיקרון סופיות הדיון.

לאור כל האמור לעיל, דין הערעור להידחות.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.

ניתן היום כ"ה בניסן, תשס"ח (30 באפריל 2008) בהעדר.

עופרי ש.ב. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: