פסק-דין בתיק עפ 30409/06

1.         ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בירושלים (כב' השופט י' ריבלין), מיום 30.5.06, בתיק ת"ד 2878/04 - במסגרתו הורשע המערער בעבירה של גרימת תאונה אגב סטייה, בהיותו תחת השפעתם של משקאות משכרים - עבירה על תקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה, תשכ"א - 1961 (להלן: תקנות התעבורה או התקנות), ועל תקנה 26(2) לתקנות.

על המערער הושתו העונשים הבאים: קנס בסך 1,000ש"ח או 10 ימי מאסר תמורתו; פסילה מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 18 חודשים (בניכוי 60 ימי פסילה מנהלית); פסילה מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה לתקופה של חודשיים על תנאי, למשך 3 שנים; 21 ימי מאסר על תנאי למשך 3 שנים.

פרטי האישום

2.         ביום 27.4.04 נהג המערער רכב משא, ונסע ברחוב שערי ירושלים מכיוון רמות לכיוון צומת ויצמן. המערער נהג ברכב, בתנועות "זיגזג", כשהוא תחת השפעתם של משקאות משכרים. נהג רכב אלמוני צפר למערער, אשר נעצר בינתיים בימין הדרך, לפני הצומת. הנהג ירד להעיר לו על אופן נהיגתו. המתלונן, אשר נסע אף הוא במועד האמור, בכיוון נסיעתו של המערער, הגיע מאחוריו ועקפו מצד שמאל. בהיותו לקראת סוף העקיפה, החל המערער בנסיעה והתנגש ברכבו של המתלונן. המערער נלקח על ידי בוחן תנועה, בהסכמתו, לבית חולים, על מנת למסור דגימת דם לצורך בדיקת שכרות, אך חזר בו מהסכמתו וסרב לבצע הבדיקה. מן האמור עולה, כי המערער היה חסר זהירות כאשר נהג ברכב בעודו נתון תחת השפעתם של משקאות משכרים וכן כאשר החל בנסיעה, מבלי להתחשב בתנועת רכבו של המתלונן ובזאת גרם לתאונת דרכים - בה ניזוקו כלי הרכב.

הכרעת דינו של בית משפט קמא

3.         בית משפט קמא קבע תחילה, כי אין מחלוקת בדבר העובדה שהייתה תאונה בין רכבו של המערער לרכבו של המתלונן. משפנה לבחון השאלה, מי היה הגורם לתאונה, בחן עדויותיהם של הנוכחים בזירת האירוע - הנהג האלמוני, אשר ירד מרכבו על מנת להעיר למערער על אופן נהיגתו וכן המתלונן, שניסה לעקוף רכבו של המערער וניזוק תוך כך - וקבע בהתאם, לאור תיאורי העדים, כי היה זה המערער, שנהג ברכב בשעת התאונה, ולא היה זה בן אחותו, כשם שניסה לטעון.

שאלת השכרות - בית המשפט קבע, כי אין ראיה לשכרות, אך על סמך האמור בטופס המאפיינים (ת/5) הסיק, כי הוכחה עבירה של נהיגה תחת השפעתו של משקה משכר. גם מעדויות השוטרים, אשר הגיעו לזירת האירוע וכן ראו המערער מאוחר יותר עולה, כי המערער היה נתון תחת השפעתם של משקאות משכרים.

אשר על כן הורשע המערער בדינו, כאמור.

טענות המערער

4.         ב"כ המערער שב והדגיש, לעניין הכרעת הדין, כי הנהג ברכב היה ברוך ניסנוב (להלן: ברוך), קרוב משפחתו של המערער. הרכב - בו נסעו המערער ובני משפחתו, נתקע בשל מחסור בדלק. ברוך הלך לכיוונה של תחנת דלק סמוכה. בשלב זה, כאשר הרכב עמד בצד הדרך, החל המתלונן בעקיפה לא בטוחה - במהלכה פגע ברכב, בו ישבו המערער ובני משפחתו. רכבו של המערער היה אז במצב של עמידה ולא בזמן תנועה, כאשר המערער ישב במושב שלצד הנהג ולא במושב הנהג, כנטען. 

            באשר לעניין השכרות טען ב"כ המערער, כי המערער לא היה שיכור בשעת האירוע אלא אך היה עייף. המערער שתה אמנם כוס יין עובר לנסיעה, אך עשה כן לשם קידוש ולא בכמות מספקת כדי לשכרו. גם בית משפט קמא קבע, שהמערער לא היה שיכור אלא תחת השפעתו של משקה משכר. משכך, לא היה מקום להרשיעו.

5.         ככל שנוגע הדבר להרשעה בעניין נהיגה תחת השפעת משקה משכר טען ב"כ המערער בפניי, כי בעצם זיכויו של המערער מעבירת השכרות היה כדי להביא, בסופו של דבר, לזיכוי מעבירה של נהיגה תחת השפעת משקה משכר.

בתגובתו בכתב לדבר ציין ב"כ המערער, כי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה, סעיף ה"עבירות", האוסר נהיגה בשכרות, אינו מפרט משמעותו של המונח "שיכור", בעוד סעיף 64ב לפקודה, שעניינו "בדיקת שכרות" מבהיר, כי שיכור הנו מי שנתון תחת השפעתו של משקה או סם משכרים או מסוכנים. הגדרה זו ראויה ורלבנטית גם לעניין סעיף 62(3) לפקודת התעבורה (כשם שנקבע בפסיקתו של השופט שמגר ברע"פ 666/86 עודה נ' מדינת ישראל). אשר על כן, ומשמקבלים שני הסעיפים משמעות זהה, לעניין המונח "שיכור", הרי בזיכוי מעבירה של נהיגה בשכרות יש כדי להביא לזיכוי מעבירת נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים.   

6.         ככל שנוגע הדבר ל גזר הדין טען ב"כ המערער, כי בית משפט קמא החמיר יתר על המידה בענישת המערער. בעצם העובדה, שהמערער הורשע בעבירה של נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים ולא בעבירה של נהיגה בשכרות, יש כדי להשפיע מהותית על חומרת העונש, אשר הושת עליו ובייחוד אמורים הדברים נוכח העובדה, שעונש המינימום, הקבוע בחוק, הנו 3 חודשי פסילה בלבד. נוסף לכך לא ניתן משקל ראוי לעובדה, כי במהלך כל שנות נהיגתו של המערער - 26 במספר, לא צבר המערער, ולו הרשעת תעבורה אחת, כך שיש לראות באמור משום מעידה חד פעמית. יש לזכור עוד, כי המערער הנו אדם נורמטיבי ובעל משפחה, המתפרנס מנהיגה. אשר על כן, מתבקש בית משפט זה להקל בעונשו ולהפחית מעונש הפסילה, אשר הוטל עליו, לכדי מינימום, קרי: 3 חודשי פסילה ואף פחות מכך.     

תגובת המשיבה

7.         ככל שנוגע הדבר לגזר דינו של המערער, טען ב"כ המשיבה, כי בהתנהגותו האמורה הפגין המערער רמה גבוהה של חוסר שליטה, כאשר בין היתר רב עם נהגים, עובר לתאונה, וכל וזאת בכביש סואן ומרכזי בירושלים. בית משפט קמא היה ער לעונש פסילת המינימום, אך בהתייחסו לנסיבות המקרה ראה לנכון להחמיר בו. לדידו של ב"כ המשיבה, המדובר בעונש סביר, המתחשב הן בחומרת האירוע והן בצורך להילחם בחורמה בשילוב הקטלני של נהיגה במצב שכרות.

8.         בהתייחסו לטענות ב"כ המערער, בדבר זיכוי הכרחי מעבירה של נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים לאור הזיכוי מעבירת השכרות, הפנה ב"כ המשיבה לסעיף 64ב לפקודת התעבורה, המגדיר "שיכור" בארבע חלופות שונות: האחת, מי ששותה משקה משכר בעת נהיגה או בעת היותו ממונה על הרכב; השנייה, מי שבגופו מצוי סם מסוכן או תוצרי חילוף חומרים של סם מסוכן; השלישית, מי שבגופו מצוי אלכוהול, בריכוז הגבוה מזה שקבע שר התחבורה (בהתייעצות עם שר הבריאות ובאישור וועדת הכלכלה של הכנסת); הרביעית, מי שנתון תחת השפעת משקה משכר או תחת השפעת סם מסוכן, ובלבד שבבדיקת מעבדה לא נמצא, כי ריכוז האלכוהול בדמו נמוך מן הסף, שנקבע בתקנות.

ב"כ המשיבה התמקד בשתי החלופות האחרונות, כאשר הפנה בפרט לעיקרי החלופה הרביעית במספר - החלופה הרלבנטית לעניינו של המערער. ב"כ המשיבה הבהיר, כי הסיפא לחלופה, המפנה לתוצאותיהן של בדיקות המעבדה, מקנה האפשרות לנהג המצוי תחת השפעת אלכוהול להוכיח, כי אחוז האלכוהול בדמו נמוך מזה הקבוע בתקנות. פרשנות אחרת תוביל לכך, שלא ניתן יהא להרשיע נהג, אשר יסרב לביצוע בדיקת שכרות, בעבירה של נהיגה בשכרות. משסרב המערער לבצע הבדיקה, סרב למעשה לסתור האמור בחלופה הרביעית, ומשכך הורשע.

לאור האמור, יש לדחות הערעור ולהותיר הרשעת המערער על כנה.

דיון