פסק-דין בתיק עפ 30134/06

1.         ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום (כב' הנשיא אמנון כהן) בת.פ. 4166/04. המערער הורשע בשתי עבירות תקיפה בנסיבות מחמירות של אשתו המתלוננת ובתקיפת קטין, בתו הפעוטה בת 4 ימים, ונגזרו עליו 30 חודשי מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על-תנאי ופיצוי לבת בסך 5,000 ש"ח. הערעור מכוון כנגד הכרעת הדין המרשיעה ולחלופין כנגד העונש.

2.         המערער נישא למתלוננת באוקטובר 2002 ומסכת היחסים ביניהם התדרדרה בסמוך לאחר מכן. במשך כשנה עד לגירושי בני הזוג שהתה המתלוננת כמחצית הזמן בבית הוריה במעמד של "חרדנה" (אישה העוזבת בכעס את בית בעלה וחוזרת לבית הוריה). בהכרעת הדין קבע בית-משפט השלום, כי בנובמבר 2002 זרק המערער תנור לעברה של המתלוננת וכי בחודש מאי 2003, כאשר המתלוננת היתה בהריון, דחף אותה באמבטיה וגרם לה לדימום. כמו-כן נקבע, כי ארבעה ימים אחרי שהמתלוננת ילדה בת ושבה הביתה, המערער הכה את התינוקת בגבה, טלטל אותה וגרם לה דימום פנימי בראש וכן תקף את המתלוננת וגרם לחבלה בידה. בית המשפט שמע עשרה עדי תביעה וכן את הנאשם וקיבל מסמכים, בהם שורה של מסמכים רפואיים. לאחר שפרט את הראיות בכל אחד מהאירועים הנ"ל (ואף באירוע נוסף שלא נזכר בכתב האישום) והביא את גרסאות שני הצדדים, מצא בית המשפט לתת אמון בגרסת המתלוננת לה נמצאו תימוכין בעדויות נוספות ובמוצגים, ולדחות את גרסת המערער כבלתי אמינה ובלתי מבוססת.

3.         בא-כוח המערער הגיש הודעת ערעור, בה תקף את הממצאים העובדתיים ואת קביעת המהימנות של בית-משפט קמא. בהיותו מודע להלכה, כי ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בעניינים אלה, טרח בא-כוח המערער בפרטי פרטים ועשה השוואה בין כל עדות, אמרה, מסמך או רישום הנמצאים בתיק, הכל על-מנת להראות כי המתלוננת לא היתה ראויה לאמונו של בית המשפט.

4.         כפי שנקבע בהכרעת הדין, מחומר הראיות עולה תמונה לפיה המערער הנהיג בביתו משטר של פחד ואיומים: הוא אסר על אשתו, שהיתה אז בת 17.5, להשלים את לימודיה, דרש שתחזיר לו זהב שקיבלה בעת נישואיה, איים עליה פיזית וגרם לה לעזוב את בית בעלה, וכאשר חזרה הביתה בתווך של הנכבדים, נאלצה לשוב ולעזוב מספר פעמים. לעתים, המערער עקב אחריה והורה לה כיצד לנהוג ומה ללבוש. המערער עצמו לא הכחיש את עצם האירועים המדוברים ואף הודה כי לבו מלא על המתלוננת, אך לשיטתו המתלוננת היא זו שאיימה עליו, ניסתה להכותו והוא זה שהבליג ובכל ויכוח יצא מן הבית. מכאן שאין מדובר באירועים מצוצים מן האצבע אלא בהבדלי גרסאות, ובית-משפט קמא העדיף את גרסתה של המתלוננת.

5.         עיינו בטענות הצדדים וקראנו את מכלול הראיות והעדויות שהוגשו לבית המשפט, ועיקר הממצאים והמסקנות בהכרעת הדין מקובלים עלינו. עם זאת, בכל הקשור לתקיפת התינוקת מצאנו מקום להתערב במסקנות וזאת נוכח ספקות מסוימים העולים ממכלול הראיות כלהלן:

            על-פי כתב האישום המערער אחז בתינוקת, הטיחה על עריסתה והכה אותה בגבה. בהכרעת הדין נקבע, כי המערער החל לטלטל התינוקת ולהכותה בגבה וכתוצאה מכך נגרם לה דמם תת-קשתי אחורי קטן. ע"ת 1, השוטר משה אסי, שמע מפי האם כי המערער נתן לתינוקת מכה אחת בראש (ת/1, עמ' 6 בפרוט'). המתלוננת העידה, כי המערער הרים התינוקת וזרק אותה על המיטה (עמ' 22), ובהמשך העידה כי זרק אותה מספר פעמים על המיטה והכה אותה בגבה (עמ' 31). הדברים אינם מתיישבים.

            לדברי המתלוננת, כתוצאה מאלימות המערער הקיאה התינוקת ופניה היו כחולים (עמ' 23), אולם הפארמדיק של מד"א, ע"ת 2, מר הלמן, לא ראה על התינוקת סימני הקאה, חבלה או פנים כחולים (ת/2, עמ' 7-8 לפרוט'), וגם בבית החולים אליו הועברה התינוקת לא נמצאו סימני הקאה או חבלה בפעוטה (עמ' 67 לפרוט'). המתלוננת העידה, כי על אף התקיפה, קרי: הטחת התינוקת כמה פעמים לדופן המיטה ומכות בגב, התינוקת המשיכה לישון ולא בכתה (עמ' 23 לפרוט'), אולם ד"ר חוזה גולדמן, רופא נוירוכירורג שהעיד כעד תביעה, אמר כי לפי תיאור האלימות התינוקת היתה צריכה להתעורר (עמ' 59 לפרוט'). עד תביעה נוסף, ד"ר שביל, העיד כי לא סביר שתינוקת תישן בעת קבלת חבטות כאלו, אלא להפך, היא היתה צריכה להתעורר ולבכות (עמ' 67-68 לפרוט').

ד"ר גולדמן, הרופא המומחה שאבחן את הדימום התת-קשתי העיד, כי אינו יכול להעריך מה גרם לדימום, והדבר יכול להיגרם גם מלידה תקינה (עמ' 57 לפרוט') וגם כתוצאה מלידת ואקום, כפי שנולדה תינוקת זו 4 ימים קודם לכן. ד"ר שביל העיד אמנם כי שטף הדם שהיה לתינוקת אופייני לחבלות ראש, אולם גם לדבריו יש מקרים של שטפי דם קטנים בראש עקב הליך הלידה (עמ' 63-64).

            מסכת ראיות זו מציבה קשיים הן באשר לעצמת האירוע והן באשר לקשר הסיבתי. אין אנו שוללים אפשרות כי המערער נגע בילדה ויתכן אף שלא בעדינות יתרה, אולם הראיות שהובאו לעיל מעלות קשיים המגיעים לכדי ספקות באשר לתקיפה של התינוקת ותוצאת התקיפה, ולפיכך יש לזכות המערער מהעבירה של תקיפת קטין לפי סעיף 368ב לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

6.         אנו סומכים ידינו על שאר ממצאיו ומסקנותיו של בית-משפט השלום, לרבות בנושא תקיפת המתלוננת באמבטיה, על אף העובדה שרופא שטיפל בה לא רשם מה גרם לדימום של המתלוננת. יש לזכור, כי המערער לא התכחש לאירוע אך טען כי המתלוננת נפלה, גרסה שנדחתה על-ידי בית-משפט קמא.

7.         באשר לעונש: משזוכה המערער מהעבירה של תקיפת קטין, שהיוותה אלמנט מרכזי בעונש המאסר שנגזר, יש מקום למיתון העונש. עם זאת, המערער ראוי לעונש מאסר בשל התקיפות שתקף את המתלוננת, שכן נגע האלימות בתוך המשפחה הפך לבלתי נסבל וראוי לענישה הולמת הן בשל שיקולי גמול והן כהרתעת הרבים.

אנו מבטלים, אפוא, העונשים שנגזרו בבית-משפט קמא וגוזרים על המערער 10 חודשי מאסר בפועל בניכוי 5 ימי מעצרו וכן 6 חודשי מאסר על-תנאי שלא יעבור תוך 3 שנים מיום שחרורו מהכלא עבירות אלימות, למעט תקיפה סתם.

ניתן היום י"ג באייר תשס"ו (11 במאי 2006), במעמד הצדדים.

ש ו פ ט                                             ש ו פ ט                                        ש ו פ ט