פסק-דין בתיק עפ 2813/07

בפניי ערעור פלילי על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בחיפה (להלן: "בימ"ש קמא"). פסק הדין ניתן ביום 3/12/07 על ידי כב' השופט ש. יציב בתיק ת 1546/07.

הערעור מופנה כנגד הכרעת דינו של בימ"ש קמא.

בימ"ש קמא הרשיע את המערער, לאחר שמיעת ראיות בעבירה בניגוד לסעיף 62(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א- 1961 (להלן, " הפקודה"), שעניינה נהיגה בשכרות.

עיקרי הכרעת הדין של בימ"ש קמא

ההרשעה של המערער התבססה על שלושה נדבכים: הראשון, בדיקת נשיפה שבוצעה לנאשם ביום 1/12/06 בחיפה, ובה נתגלה ריכוז של 305 מיקרוגרם אלכוהול לליטר אויר נשוף (להלן, " הבדיקה"). השני, בדיקת מאפיינים שנערכה לנאשם ובמהלכה התברר שמפיו נודף ריח חזק של אלכוהול והשלישי, דבריו של המערער עצמו לפיהם הוא שתה "שתי בירות", והכל כפי שיפורט בהמשך.  

לפני בימ"ש קמא הוצגו הראיות והעדויות הבאות: ראשית, עדותו של רס"ר עוזי בוטבול שערך את דו"ח התנועה ת/1 ואת בדיקת המאפיינים. שנית, עדותו של רס"ר קלייטמן מפעיל מוסמך למכשיר הינשוף שערך את בדיקת הינשוף למערער ובאמצעותו הוגש אישור שמעיד על כיול המכשיר. שלישית, עדותו של המערער, לפיה שתה באותו לילה שתי בירות, התחיל לנסוע למרחק של 150 מטר, ומשחשד שמדובר בכמות שהיא מעל החוק, עצר בצידי הדרך וביקש מאשתו להמשיך לנהוג ובדיוק כשעצר ניגש אליו שוטר שעיכבו לביקורת.

בימ"ש קמא בחן את הראיות והעדויות והגיע לכלל מסקנה שביצוע הבדיקות נעשה בהתאם לנהלים ולחוק. בין היתר השוטרים חיכו לפחות 15 דקות בטרם ביצעו את הבדיקה וכי המכשיר עבר כיול מתאים.

עוד התייחס בימ"ש קמא לטענת המערער, לפיה השוטר הרשה לו לנהוג בתום הבדיקה. בימ"ש קמא דחה טענה זו לגופו של עניין והוסיף וציין שבסופו של יום אשתו של המערער, היא שנהגה, מכאן שאין לתת לעניין זה כל משקל. 

בסופו של יום השית בימ"ש קמא על המערער את העונשים הבאים: 24 חודשי פסילה בפועל בניכוי חודש פסילה מנהלית, 4 חודשי מאסר על תנאי כפי שפורט בגזר הדין, פסילה על תנאי וקנס על סך 1,500 ש"ח.

טענות הצדדים בערעור

טענות המערער

ב"כ המערער ביקש לקבל את הערעור ולזכות את המערער וזאת מהנימוקים הבאים:

בדיקת השכרות נעשתה בניגוד לכללים הקבועים בחוק ובתקנות, מכאן שיש לפסול את התוצאות שהתקבלו על פיה. וביתר פירוט נטען שהמכשיר לא עבר את האישורים המתאימים בהתאם לפקודה ולתקנות, המכשיר לא עבר בדיקת כיול בהתאם לתקנה 169ז(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א - 1961, (להלן, " התקנות"), כי נפלו פגמים בהפעלת המכשיר שהתבטאו באי שמירת מרווח זמן בין שתי הבדיקות שבוצעו, ביצוע הבדיקה בתחנת המשטרה תחת ביצוע במקום העיכוב וכן שלא עברו 15 דקות מזמן העצירה ועד לביצוע הבדיקה.  עוד נטען שפלטי הבדיקה, לא הוגשו בהתאם לסעיף 36 לפקודת הראיות, והתנאים שנקבעו להגשת רשומה מוסדית.

עוד נטען שבתחנת המשטרה לא הוסברו למערער זכויותיו לשמור על זכות השתיקה והיוועצות עם עו"ד. מכאן בנסיבות העניין ועל פי הלכת יששכרוב אין ליחס כל משקל לדברים שמסר.

בסוף הודעת הערעור טוען ב"כ המערער, שלא הוכחו בבימ"ש קמא, מספר תנאים שנקבעו בהלכה, בעניין קבלת תוצאת מכשיר המהירות ואשר מהם הוא מבקש ללמוד לענייננו. נטען שלא הוכח שהמכשיר תקין וכי מי שהפעילו היה מיומן.

טענות המשיבה

המשיבה ביקשה לדחות את הערעור וזאת מהנימוקים הבאים: ראשית, פסק דינו של בימ"ש קמא מבוסס על קביעת עובדות ומהימנות ומכאן שאפשרות התערבות ערכאת הערעור, הנה מצומצמת.

שנית, המערער הודה בעצמו בפני השוטר וכן בביהמ"ש ששתה "שתי בירות", ולאור חששו שהוא שתה כמות גבוהה מהמותר, הוא עמד בצד וביקש לטענתו, מאשתו שתחליפו בנהיגה. שלישית, הבדיקה בוצעה על הצד הטוב ביותר, המפעיל היה מיומן ומוסמך, כמו כן השוטר המתין 15 דקות בטרם ביצוע הבדיקה. עוד נטען שגם המערער לא טוען שהוא שתה או עישן בתקופת ההמתנה.

רביעית, תוצאת הבדיקה אינה גבולית וטענותיו של המערער לא מבוססות דיין. מה גם שאין בפסיקה הרבה שהפנה אליה ב"כ הנאשם, בעניין מכשיר אחר, בכדי ללמד על ענייננו.

מכאן שב"כ המשיבה ביקשה לדחות את הערעור.

דיון והכרעה

לאחר שעיינתי בהודעת הערעור, ושמעתי את טענות הצדדים ולאחר שבחנתי את תיק בימ"ש קמא, הגעתי לכלל מסקנה שדין הערעור להידחות. ולהלן נימוקיי:

בימ"ש קמא שמע את העדים ובראשם השוטרים שערכו את הבדיקה וכן השתתפו בעיכוב המערער והגיע לכלל מסקנה שהוכחו היסודות העובדתיים, שדרושים להוכחת נהיגה בשכרות, לרבות התנאים לשימוש בתוצאת מכשיר הינשוף. בימ"ש קמא קבע והדברים אף עולים בבירור מהמסמכים שהוגשו בפניו, שמי שהפעיל את המכשיר היה מיומן, שהשוטרים חיכו רבע שעה לפני ביצוע בדיקת הנשיפה וכי המכשיר עבר את הכיול המתאים.

יוער כבר כי המערער היה מיוצג ע"י עו"ד אחר אשר חקר אותם עדים חקירת שתי וערב ועשה ככל יכולתו לייצג את המערער נאמנה.

כידוע ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בקביעותיו העובדתיות של בימ"ש קמא וההתערבות מצומצמת למקרים חריגים ונדירים, שהמקרה שלנו אינו נופל בגדרם כלל ועיקר. לעניין זה ראו, ע"פ 425/07 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (2007), שם נאמר: