פסק-דין בתיק עפ 2773/07

א.         בפנינו ערעור על גזר דינו של בית משפט השלום בחדרה (כב' השופט א. גופמן), מיום 5/11/07, בתיק ת.ד. 1299/03, שלפיו נדונה המערערת ל-6 חודשי מאסר בפועל שאותם נתאפשר לה לרצות בעבודת שירות, פסילה בפועל מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 10 שנים, 8 חודשי מאסר למשך שנתיים כשהתנאי הוא שהמערערת לא תעבור עבירה של גרימת מוות ברשלנות כתוצאה מתאונת דרכים, נהיגה בזמן פסילה או ללא רישיון נהיגה, וכן נדונה המערערת לתשלום קנס בסך של 2,500 ש"ח או 25 ימי מאסר.

ב.         המדינה ייחסה למערערת (ילידת 1958), בכתב האישום שהוגש כנגדה, את העבירות הבאות:

1.         גרימת מוות ברשלנות, לפי סעיף 304 של חוק העונשין, וסעיפים 64+40 של פקודת התעבורה.

2.         סטיה מנתיב נסיעה, לפי תקנה 40(א) של תקנות התעבורה, תשכ"א-1961, וסעיף 38(3) של פקודת התעבורה. 

3.         נהיגה במהירות בלתי סבירה, לפי תקנה 51 של תקנות התעבורה, תשכ"א-1961, וסעיף 38(2) של פקודת התעבורה.

נטען בכתב האישום שביום 1/9/02 בסמוך לשעה 15:50 לערך, נהגה המערערת ברכב מסוג מזדה בדרך הנדיב בפרדס חנה מכיוון צפון לדרום.  כביש זה הוא דרך עירונית ומהירות הנסיעה המותרת בו היא 50 קמ"ש.

באותה עת הלכו על הכורכר שמעבר לשוליים הימניים גב' יניסואו אבבה ואחריה בטור וורקנך ביטוודד ולצידו גב' זומה דמסה ("המנוחה") כשפניהם לכיוון צפון.

המערערת סטתה עם רכבה ימינה אל מעבר לשוליים הימניים ופגעה עם חזית רכבה במנוחה תוך שהיא משליכה אותה ימינה.

כתוצאה מכך נגרם מותה של המנוחה (להלן: "התאונה").

ג.          ביום 18/11/03 כפרה המערערת ברוב עובדות כתב האישום ולפיכך נקבע התיק לשמיעת הראיות.

ביום 22/3/04 במהלך שמיעת ראיות התביעה, חזרה בה המערערת מן הכפירה והודתה בעובדות כתב האישום ובית משפט קמא הרשיע אותה בעבירות שיוחסו לה בכתב האישום והורה על הזמנת תסקיר שירות המבחן.

ד.         ביום 7/12/04 ביקשה המערערת לחזור בה מן ההודייה, ובית משפט קמא הירשה זאת למערערת. בהכרעת הדין מיום 25/4/07 הרשיע בית משפט קמא את המערערת בעבירות של גרימת מוות ברשלנות וסטיה מנתיב הנסיעה וזיכה את המערערת מעבירה של נהיגה במהירות בלתי סבירה.

בהכרעת הדין קבע בית משפט קמא, בין היתר, שמעצם העובדה שהמערערת סטתה לשולי הדרך ופגעה במנוחה מתבקשת הקביעה שהמערערת אכן התרשלה. המערערת לא נתנה כל הסבר לסטייתה לשוליים ולכן לא הפריכה את חזקת הרשלנות הקיימת כנגדה.

המערערת הבחינה בהולכי הרגל ההולכים בצד הדרך בשוליים, לא האטה ולא נקטה כל צעד מתבקש על מנת למנוע פגיעה בהולכי הרגל. המערערת, לפי קביעתו של בית משפט קמא, לא הבחינה כלל בהולכת הרגל עד לרגע הפגיעה, והעובדה שהמערערת לא הבחינה כלל בהולכת הרגל עד רגע הפגיעה עצמה, מצביעה, לפי קביעת בית משפט קמא, על רשלנותה של המערערת.

בית משפט קמא הוסיף שהמערערת הבחינה בהולכי הרגל ההולכים בצד הדרך מרחק רב, כאשר מדובר באיזור עירוני, סמוך לבית חולים "מלבן".

המערערת לא האטה, ולא נקטה כל אמצעי זהירות מתבקשים על מנת לקדם אפשרות שמי משלושת הולכי הרגל יסטה לנתיב נסיעתה מן השוליים שבסמוך להם הלכו. מחובתה של המערערת היה לצפות אפשרות סטיה של הולכי הרגל לנתיב, ולכן היה על המערערת להאט את רכבה עד כדי אפשרות לעצור על אתר במידה ומי מהולכי הרגל יסטה לנתיב נסיעתה.

בית משפט קמא קבע שבמקרה זה, משהבחינה המערערת בהולכי הרגל ממרחק ולא האטה, או לפחות הסיטה את רכבה שמאלה על מנת להתרחק מהולכי הרגל בשוליים, הרי היא יצרה מצב מסוכן ואין היא יכולה לטעון כי עשתה כל אשר ביכולתה למנוע פגיעה במנוחה.

לפיכך הרשיע בית משפט קמא את המערערת על פי המפורט לעיל.

ה.         בגזר הדין מיום 5/11/07 הטיל בית משפט קמא על המערערת את העונשים כפי שפירטנו בפתח דברינו, והערעור המונח בפנינו הינו על חומרת העונש.