פסק-דין בתיק עפ 2736/07

בפני ערעור פלילי על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בעכו (להלן: "בימ"ש קמא"), אשר ניתן  ביום 28/3/05 על ידי כב' השופט י. בכר בתיק ת' 4099/05 וכן על ההחלטה לדחיית בקשת המערער לבטל את פסק הדין  שניתן בהיעדר.

א. ואלו העובדות שצריכות לעניין:

נגד המערער הוגש כתב אישום שיחס לו עבירה בניגוד לתקנה 313 לתקנות התעבורה, התשכ"א- 1961, שעניינה רכב מחובר שאורכו עולה על המותר בחוק. בדו"ח התנועה שנמסר לידי המערער , נקבע דיון בבימ"ש קמא ליום 28/3/05. המערער לא התייצב לדיון ובימ"ש קמא השתמש בסמכותו מכוח סעיף 240א(2) לחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ב-1982 (להלן, " החסד"פ"), ראה בו כמודה, הרשיעו וגזר עליו את העונש הבא: קנס על סך 600 ש"ח שישולם בשני תשלומים, חודש פסילה בפועל  וחודש פסילה על תנאי למשך שנה, כמפורט בגזר הדין.

בקשתו של המערער לביטול פסק הדין נדחתה על ידי בימ"ש קמא, תוך הבעת תמיהה ביחס לטענתו שהוא לא ידע את מועד הדיון וזאת עקב עברו המכביד. יצוין שבקשת הביטול לא צורפה להודעת הערעור.

ב. טענות המערער

המערער מאשר שהוא קיבל את דו"ח התעבורה לידיו, אך טען כי, הוא לא ידע על מועד הדיון. לטענתו בבדיקה שגרתית של המשטרה התגלה לו שיש כנגדו פסק דין. לגרסת המערער, הדו"ח נמסר על ידו למנהל המפעל בכדי שיטפל בעניין. אך למרבה הצער מנהל המפעל הלך לעולמו ובכך נבצר ממנו לעקוב אחר הטיפול. מכאן שאי התייצבותו לדיון מוצדקת, לטעמו.

בהודעת הערעור נטען כי למערער עלול להיגרם עיוות דין: ראשית, הקנס שהוטל עליו טפח והגיע לפי שלושה מהקנס המקורי. שנית, הרשעתו ללא שהודה וללא שהשמיע את טענותיו. שלישית, גרימת נזק כלכלי עקב הפסילה למשך חודש ימים למשפחתו ולחברה בה עובד. 

בדיון שקיימתי, הוסיף ב"כ המערער טעם נוסף בעניין עיוות הדין. לטענתו בגלל תיקים נוספים שעומדים כנגד המערער, עלול להיווצר מצב בו עונש המאסר המותנה ירצה המערער עונש של 5 חודשי פסילה וזאת על עבירה פעוטה וקלת ערך, לטענתו.

עוד טען המערער, כי העגלה תוקנה וכיום היא תקנית ומכאן שאין כל אפשרות שהמערער יחזור ויבצע את העבירה דנן.

על יסוד אלה ביקש ב"כ המערער, כי יש לזכות את המערער ולחלופין להחזיר את הדיון לבימ"ש קמא או להפחית את הקנס.

ג. טענות המשיבה

המשיבה ביקשה לדחות את הערעור. המדובר במערער בעל עבר תעבורתי שכולל 79 עבירות. המערער המשיך לבצע אותה עבירה שעניינה רכב מחובר ארוך בשלוש הזדמנויות נוספות לאחר הרשעתו נשוא תיק זה (הרשעות 75-77). המשיבה טוענת, שגם אחרי רישום הדו"ח ומסירתו למעבידו, הוא המשיך לבצע אותן עבירות מבלי לתקן את הפגם.

לעניין ההתייצבות, הרי שהמערער קיבל את הדו"ח לידיו שבו נרשם מועד הדיון, כך שהזימון נמסר לידיו. לדעתה המניע מאחורי הבקשות והערעור הוא החשש שהעונש המותנה, יופעל, דבר שכשלעצמו, אינו מצביע על עיוות דין.

ד. דיון והכרעה

לאחר שעיינתי בהודעת הערעור, שמעתי את טענות הצדדים בדיון שקיימתי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות:

בימ"ש קמא סמך את החלטתו על סעיף 240(א)(2) לחסד"פ ואשר קובע:

(2) נאשם שהוזמן ולא התייצב בבית המשפט בתחילת המשפט או בהמשכו, יראוהו כמודה בכל העובדות שנטענו בכתב האישום, זולת אם התייצב סניגור מטעמו;

(3)  בית המשפט רשאי לדון נאשם לפי הוראות פסקה (2), שלא בפניו, אם הוא סבור שלא יהיה בשפיטתו על דרך זו משום עיוות דין לנאשם ובלבד שלא יטיל עליו עונש מאסר..."

מאחר והמערער זומן כדין לדיון, שכן הדו"ח נמסר לו ביד, הרי שלא היה כל טעם לאי התייצבותו ומכאן שבימ"ש קמא היה רשאי לדון אותו בהיעדר. אני דוחה את הטעם שהעלה המערער לפיו לא התייצב עקב פטירתו של מנהל המפעל, טענה זו נטענה בעלמא וללא כל בסיס עובדתי.

לדעתי, היה ראוי שבימ"ש קמא ייתן את דעתו גם על שאלת עיוות הדין כמצוות סעיף 240 (א)(3) דבר שנתבקש, גם כן, בדיון שקיים בבקשת הביטול מכוח סעיף 130 (ח). 

אף על פי שלא נערך דיון בשאלת עיוות הדין בבימ"ש קמא, החלטתי לדחות את הערעור וזאת מאחר ושוכנעתי, שלמערער לא נגרם כל עיוות דיו וזאת מהנימוקים הבאים: