פסק-דין בתיק עפ 2706/07

בפניי ערעור פלילי על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בחדרה (להלן: "בימ"ש קמא"), אשר ניתן ביום 2/5/07, על ידי  כב' השופט מ. גינות בתיק ת' 7502/06 וכן על החלטת בימ"ש קמא מיום 28/10/07 לפיה נדחתה בקשת המערער לביטול פסק הדין שניתן בהיעדר.

ואלו הן העובדות שצריכות לעניין

האירוע שעומד ביסוד כתב האישום, התרחש ביום 22/8/05 בצומת אליאנס, שבחדרה. למערער יוחסה עבירה של אי ציות לאור אדום ברמזור, עבירה בניגוד לתקנה 22 א לתקנות התעבורה, התשכ"א- 1961.

בדיון שהתקיים ביום 28/6/06, כפר המערער בעובדות והתיק נקבע להוכחות ליום 2/5/07. לדיון שהתקיים ביום 2/5/07 המערער לא התייצב ובימ"ש קמא הרשיע אותו מכוח סעיף 240א(2) לחוק סדר הדין הפלילי, [נוסח חדש] התשמ"ב- 1982 (להלן, " החסד"פ"), עיין בעברו התעבורתי וגזר עליו את העונשים הבאים: קנס בסך 1,500 ש"ח ושלושה חודשי פסילה על תנאי למשך שנתיים.

ביום 16/7/07, הגיש המערער בקשה לביטול פסק הדין שניתן בהיעדר וזאת מכוח סעיף 130(ח) לחסד"פ. (להלן, " הבקשה הראשונה"). בימ"ש קמא דחה את הבקשה וקבע: "הבקשה נדחית. המבקש זומן כדין לדיון הוכ' ולא התייצב.".

ביום 17/9/07 הגיש המערער בקשה נוספת ומנומקת יותר לביטול פסק הדין שניתן בהיעדר (להלן, " הבקשה השנייה"). ביום 18/9/07 ניתנה ההחלטה הבאה בבקשה זו: "הנני מעכב את ביצוע פסק הדין עד למתן החלטה אחרת. אני קובע לדיון במעמד הצדדים ליום 10/10/07 שעה 15:00."

המערער לא התייצב לדיון שנקבע ליום 10/10/07 ובימ"ש קמא נתן את ההחלטה הבאה: "הנאשם זומן היום לדיון הקבוע בשעה 15:00 והוא לא התייצב. אני מורה על מחיקת הבקשה. פסק הדין יעמוד בעינו."

המערער לא אמר נואש והגיש ביום 25/10/07 בקשה שלישית לביטול פסק הדין שניתן בהיעדר. ביום 28/10/07 דחה בימ"ש קמא את הבקשה וקבע כי המערער לא התייצב לדיון שנקבע ליום 10/10/07. למערער נשלח זימון בדואר רשום על פי כתובתו רחוב רש"י 1, חדרה, אולם המכתב לא נדרש בשתי הזדמנויות. מכאן קבע בימ"ש קמא: "הזימון לדיון הומצא איפוא כדין מעבר לחזקת המסירה. אציין, כי המבקש אף לא טרח לבדוק מה עולה בגורל בקשתו."

עד כאן ההליכים שהתנהלו בבימ"ש קמא ואשר מצאתי צורך לסקור אותם בהרחבה לאור חשיבותם להמשך הדיון.

טענות הצדדים בערעור

המערער לא כופר בכך שהוא עבר ברמזור אדום, אלא טענתו המרכזית הנה, שהוא עצר בקו העצירה, אלא ששוטר בניידת משטרה שעמדה מאחוריו הורה לו ברמקול לחצות את הצומת ולאחר מכן אותו שוטר עצר אותו והגיש לו דו"ח תנועה. לטענתו, השארת פסק הדין על כנו תגרום לתוצאה שיש בה כדי לגרום עיוות דין.

ביחס לאי התייצבותו בשני הדיונים שנקבעו, טוען המערער שהן נבעו מ"שרשרת של טעויות ואי הבנות בזימון המערער לדיוני בית המשפט.." (סעיף 24 להודעת הערעור). ביחס לאי התייצבותו לדיון ההוכחות, הרי שהוא טען שבתום הישיבה הראשונה בה התייצב וכפר, לא נמסר לו מועד הדיון החדש, כי התובעת ביקשה זאת, בכדי שהמועד יתואם גם כן, עם השוטרים העדים. ביחס לדיון שנקבע ל-10/10/07, נטען שההזמנה לא הגיעה לידיו שכן היא נשלחה לכתובתו הישנה. עוד נטען כי באותה תקופה המערער עבר תאונת עבודה קשה.

המערער סבור שאם בימ"ש קמא ישמע את העדים לאירוע, כולל שני שוטרים שנסעו ביחד עם השוטר האחר שרשם את הדו"ח, שוטרים שנתבקש זימונם לעדות, הרי שהוא היה מגיע למסקנה שיש לזכות את המערער. עוד הוסיף המערער, שפסק הדין, ביחד עם עבירות אחרות שביצע, יאלץ אותו לעבור מבחני תיאוריה עיוניים ומעשיים מחדש.

טענות המשיבה

המשיבה ביקשה לדחות את הערעור והעלתה את הנימוקים הבאים: מכוח סעיף 240א, בימ"ש קמא רשאי לשפוט את הנאשם בהיעדרו, גם במקרה בו הוא מתייצב לישיבה הראשונה וכופר. ובעניין זה היא הפנתה להצעת החוק שבמסגרתה, תוקן סעיף 240 א(2) לחסד"פ, שם נאמר שהסעיף חל גם על מי שלא מתייצב "בהמשך המשפט". לטענתה, אימוץ הפרשנות שלפיה, בימ"ש לא יכול לדון בהיעדר, כאשר הנאשם כופר תחילה, תרוקן את הסעיף מתוכנו.

המשיבה טוענת שאי התייצבותו של המערער לא היתה מוצדקת, שכן מועד דיון ההוכחות נקבע במעמדו, ובעניין זה היא אינה מסכימה עם טענת המערער, לפיה מועד הדיון לא הודע לו. בעניין אי התייצבותו לישיבה השנייה, הפנתה המשיבה לפסיקה, לפיה היתה חובה על המערער לברר את מועד הדיון שנקבע. עוד היא הפנתה להלכה, לפיה ביהמ"ש ייעתר לבקשות כאלו, רק במקרים חריגים.

דיון והכרעה

לאחר שעיינתי בהודעת הערעור, שמעתי את טענות הצדדים ועיינתי בהשלמת הסיכומים בכתב שהוגשה על ידי המשיבה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל, במובן זה שיש להחזיר את הדיון לבימ"ש קמא בכדי שידון בשאלת עיוות הדין, וזאת מכוח סעיף 240 א (3) וסעיף 130 (ח) לחסד"פ והכל כפי שיפורט להלן.

וזו לשונו של סעיף 240(א) לחסד"פ:

(2) נאשם שהוזמן ולא התייצב בבית המשפט בתחילת המשפט או בהמשכו, יראוהו כמודה בכל העובדות שנטענו בכתב האישום, זולת אם התייצב סניגור מטעמו;

(3)       בית המשפט רשאי לדון נאשם לפי הוראות פסקה (2), שלא בפניו, אם הוא סבור שלא יהיה בשפיטתו על דרך זו משום עיוות דין לנאשם ובלבד שלא יטיל עליו עונש מאסר..."

העולה מהוראת החוק הנ"ל הוא כי על, ביהמ"ש להשתכנע, שהדיון בהעדר לא יגרום לעיוות דין. ברע"פ 9142/01 איטליא נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 793, 799 (2003) (להלן, " פרשת איטליא"), נאמר: "ההסדר של דיון בהיעדר הנאשם כפוף לשיקול ^- דעתו של בית ^-המשפט, אשר ימנע מלהחילו שעה שהוא סבור כי עלול להיגרם עקב כך עיוות דין לנאשם."