פסק-דין בתיק עפ 2626/07

בפניי ערעור על החלטה של בית משפט לתעבורה בחיפה (להלן: " בימ"ש קמא") אשר ניתנה ביום 24.09.07 על ידי כב' השופט א. סלאמה, ועל פיה נדחתה בקשת המערער לאפשר לו לחזור בו מהודאה והארכת המועד להישפט.

מתברר כי, ביום 23/03/03 צולם רכב הרשום על שם המערער, כשהוא נוסע במהירות העולה על המהירות המותרת וזאת בניגוד לתקנה 54(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961.

המערער טוען כי דו"ח ברירת הקנס שמספרו 103800798 הגיע לידיו ואז הוא העביר אותו לידי הנהגת גב' שירין אבני, שהתחייבה בפניו להסדיר את הסבת הדו"ח על שמה, לרבות תשלום הקנס על ידה.

בימ"ש קמא קבע בהחלטתו, תוך שהוא דוחה את הבקשה מבלי שיקיים דיון במעמד הצדדים, כי עם תשלום הקנס רואים במבקש כמי שהודה בעובדות, כך שאין לאפשר חזרה מהודאה ובעיקר משום שהמערער ישב בחיבוק ידיים זמן ארוך ובלתי סביר.

כאן המקום לציין כי גב' אבני, אמו של המערער, הצהירה בפניי כי היא אכן ביצעה את העבירה ושילמה את הקנס והביעה הסכמתה שהדו"ח ירשם על שמה ועל אף חלוף הזמן, לא תעלה כל טענת התיישנות.

ב"כ המשיבה התנגד לבקשה וביקש לדחות את הערעור תוך שהוא מפנה לסעיף 229 לחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ב-1982 (להלן, " החסד"פ") שקובע כי היה על המערער להגיש בקשה לביטול הדו"ח תוך 30 יום או לבקש להישפט תוך 90 יום ומשלא נקט באף אחת מהאופציות הקבועות בסעיף הנ"ל ולאור הזמן הרב שחלף מאז ביצוע העבירה ומתן גזר הדין, אין לו אלא להלין על עצמו.

ב"כ המערער הוסיף וטען כי משהוכח שגב' אבני שילמה את הדו"ח והודתה בביצוע העבירה לא ניתן לראות במערער כמי שביצע את העבירה. השארת מצב דברים זה, יש בו כדי לגרום למערער עיוות דין.

לאחר שעיינתי בבקשה ושמעתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. 

סעיף 229 לחסד"פ, מסדיר את הסוגיה שעומדת לפני ומתווה את ההליכים שניתן לנקוט בהם עם קבלת דו"ח בין בפניה לביהמ"ש ובין בפניה לתביעה.

המחוקק צפה מצב בו על אף שהודעת הקנס נשלחת לבעל הרכב, הרי שבפעול ייתכן והעבירה לא בוצעה על ידו, אלא על ידי נהג אחר. בכדי לפתור את הקושיה הזו, בה אדם מבצע עבירה ואחר [בעל הרכב] מקבל את הודעת הקנס, קבע המחוקק בסעיף 229 (א)(1) בצירוף סעיף 229 (ג) את הפרצודרה הבאה: מקבל הודעת הקנס זכאי לפנות לתובע ולהעלות את הטענה שנהג אחר נהג ברכב. במצב דברים זה, התובע בוחן את הבקשה ומחליט באם להסב את העבירה על שם הנהג האחר אם לאו. המועד שנקבע להגשת הבקשה לתובע, הנו 30 יום, מיום קבלת הודעת תשלום הקנס .

במקרה דנן, המערער קיבל את הודעת תשלום הקנס, אך מסר אותה לאמו, שלטענתו היא זו שנהגה ברכב, והקנס אכן שולם על ידה והיא אישרה זאת בפני. וכאן לב הבעיה.

מצד אחד, המערער ואמו סברו, ששעה שהאם שילמה את הקנס בדואר, הרי שאוטמטית רישום העבירה מוסב על שמה ומכאן שמבחינתם העניין הוסדר. כבר עתה אציין, שטיעון זה אינו הגיוני וסביר, שכן לא סביר שהסבת עבירת תנועה תעשה בסניף הדואר, וזאת בלי כל רישום מתאים. מה גם, שלא ייתכן שהדו"ח נרשם על שם המשלם בפועל בדואר ובעיקר משום שפקיד הדואר אינו מורשה לערוך שינוי כלשהוא בדו"ח.  

מצד שני, על פי סעיף 229 (ח) רואים באדם ששילם את הקנס, כמי שהודה באשמה, הורשע ונשא את העונש.

בעניננינו המערער או אמו לא פנו לתובע כמצוות החוק, ומבקשים כיום אחרי שעברו כמעט 5 שנים להסב את הדו"ח משמו לשם אמו. הסיבה שהביאה את המערער לפנות בבקשתו שנדחתה, הנה שיטת הניקוד החדשה של משרד התחבורה, שלפיה יש בצבירת כמות מסויימת של ניקוד כדי להטיל על הנהג הגבלות מסוימות וזה היה גורלו של המערער.

אם כן, עינינו הרואות, המערער קיבל את הדו"ח לידיו, ומכאן שידע על קיומו, הוא העבירו לאמו בכדי שתשלמו ואכן כך היה. המערער לא קיבל כל ייעוץ משפטי, לא השכיל לקרוא את הודעת תשלום הקנס (צורפה להודעת הערעור וסומנה א'), שם כתוב במפורש, שישנה אפשרות לבטל את הד"ח ולשם כך יש לפנות לתובע, תוך 30 יום. כיום אחרי זמן רב, בא המערער ומבקש לשנות את רוע הגזירה.

מקרה דומה עד מאוד, נדון בביהמ"ש העליון ברע"פ 2096/07 כוכבי נ' מדינת ישראל, (2007). בפסק הדין קבע ביהמ"ש שהמבחן והשיקולים שצריכים להנחות את ביהמ"ש, הם אינם "הסיכון הטבוע במסירת רכב לשימושו של אדם אחר, ולא העומס על בית-המשפט המתבקש לבחון מחדש הרשעות שלעבר.." אלא שהשאלה היחידה שיש לבררה הנה, האם ההמצאה של הודעת תשלום הקנס בוצעה כדין. וכך נאמר:

"...על הסוגיה חולשות הוראותיו של סעיף 229 לחוק סדר הדין הפלילי, כמו גם הכללים הנוהגים ברגיל באשר להידרשות מחודשת להרשעה חלוטה בפלילים. אלה גם אלה סוללים בפני אדם, אשר קנס הושת עליו בגין עבירת תעבורה שביצע, לרבות בפני מי ששילם את הקנס, דרכים שונות להתגונן מפני הרשעה או לשנות ממנה. בחלקן, מוגבלת הפעולה בזמן, וזאת משיקולים של סופיות הדיון ושל יעילות ההליך. ברם, מקום בו לא ידע ולא יכול היה אדם לדעת כי אישום תלוי ועומד נגדו, עשויה להימצא הצדקה לחריגה מסד זמנים זה." (ההדגשה לא במקור)

כאמור, בעיייננו אין מחלוקת שהמערער קיבל הודעת הקנס וידע עליה, מכאן שאין לערכאת הערעור דרך להתערב כמובא לעיל.

בטרם אניח את עטי, אציין, שער אני למקרים שאליהם הפנה ב"כ המערער ולפיהם בנסיבות דומות בית המשפט, הורה על הסבת הדו"ח ובחלק מהמקרים אף בהסכמת הפרקליטות ראו: (ע"פ 07-09-2610  (מחוזי מרכז) פרץ נ' מדינת ישראל, (2007) וע"פ (מחוזי ירושלים) 40620/07 זיו נ' מדינת ישראל, (2007).) יחד עם זאת, לאור האמור לעיל, איני מוצא לנכון ללכת באותה דרך.