פסק-דין בתיק עפ 2578/07

בפני ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בעכו (השופט י. בכר), (להלן "בימ"ש קמא"), בתיק ת"ד 10915/03, אשר ניתן ביום 11.7.07. הערעור מופנה כנגד הכרעת הדין והרשעת המערער בדין.

העובדות הרלוונטיות:

נגד המערער הוגש כתב אישום בבימ"ש קמא ובו נטען כי ביום 17.6.03 נהג המערער ברכב פרטי ברח' בן עמי בעכו, מכיוון מזרח למערב והגיע לצומת רח' יהושפט, כשבכיוון נסיעתו, מוצב תמרור ב-37, (להלן "התמרור"). המערער התכוון לפנות שמאלה. באותה עת נסע מכיוון דרום לצפון ברח' יהושפט רכב פרטי אחר, מסוג רנו, (להלן, "הרנו").

המערער לא ציית לתמרור, התקדם לתוך הצומת מבלי לתת את דעתו על התנועה בכביש, נכנס לתוך הצומת ובפנייתו שמאלה, לא נתן זכות קדימה לרנו, חסם את דרכה וגרם לתאונה, כתוצאה מכך כלי הרכב ניזוקו והנהגים נפגעו.

בימ"ש קמא הרשיע את המערער בעבירה של נהיגה בחוסר זהירות, עבירה לפי סעיף 62(2) + 38(2) לפקודת התעבורה (נ"ח), תשכ"א - 1961 (להלן, "הפקודה")  גרימת נזק  עבירה לפי תקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה תשכ"א - 1961 (להלן, "התקנות") + סעיף 68 לפקודה ואי מתן זכות קדימה עבירה לפי תקנה 64(ג)(ד) לתקנות + סעיף 38 (2) + סעיף 68 לפקודה.

המערער טוען כי בית המשפט קמא נתן אימון מלא בגרסתו וקבע את הממצאים על פיה - ראה עמ' 9 להכרעת הדין.

המערער טוען עוד כי הוא גלש לאט לאט לתוך הצומת כי שדה הראיה שלו היה מוגבל, וכי תוך כדי גלישתו, הגיעה משמאלו הרנו, שגם שדה הראיה שלה היה מוגבל כתוצאה מחניית משאית בימין הדרך.

המערער טוען כי על פי קביעת בימ"ש קמא, מתבקשת המסקנה כי הוא נהג בזהירות וקיים חובתו שבדין. עצר בצומת, נתן זכות קדימה לכלי רכב שבאו משמאלו, גלישתו האיטית לתוך הצומת אינה מעידה על רשלנות, נהפוך הוא, הדבר מעיד על רמת הזהירות בה נקט, לטעמו.

המערער סבור כי מקרהו שונה מהמקרה שנדון בע"פ 7150/00 שם הנהג החל גולש חרף זרימת  התנועה בצומת, מתוך תקווה שהנהגים שעושים שימוש בכביש יתנו לו להשתלב בתנועה.

המערער מבקש מבית המשפט לקבוע כי בנסיבות העניין הוא פעל כנהג סביר ולא הייתה מטעמו כל התרשלות, ולחילופין רשלנותו שווה לזו של נהגת הרנו, ומשלא נקטו נגדה בהליכים משפטיים, יש לזכותו עפ"י טענת ההגנה מן הצדק, ולכן דין הערעור להתקבל וזיכוי המערער מתבקש מאליו, לגישתו.

המשיבה סבורה כי דין הערעור להידחות. המערער גם אם עצר בצומת, הוא לא נתן זכות קדימה, כך עולה מפסק הדין של בימ"ש קמא, שלא נפל בו כל פגם.

השאלה המתבקשת במקרה שבפני, היא האם המערער נהג בזהירות ההולמת את  תנאי הדרך כפי שחייבו נסיבות המקרה?

אין חולק כי על פי כתב האישום וקביעת בימ"ש קמא, המערער קיים את חובתו ועצר בצומת, תוך שהוא נותן זכות קדימה למשתמשים בדרך וכי הוא החל גולש לתוך הצומת בזהירות כדי לחצות אותה, משום ששדה ראייתו היה חסום? האם המערער נהג עפ"י הדין בנסיבות העניין? באותה רמת זהירות של נהגת הרנו?

אם תמצא כי אחריותם של שני הנהגים שווה, השאלה המתבקשת היא האם לא תעמוד למערער את טענת ההגנה מן הצדק, משום שנגד נהגת הרנו, המשיבה לא נקטה בצעדים משפטיים. שאלה מקדימה שעל בית משפט זה, להתייחס אליה, היא: האם היה על המערער להניח טענתו זו בפני בימ"ש קמא ולהביא לבירור העובדות הרלוונטיות לעניין טענה זו בפניו? והאם מחדל שכזה עומד לרועץ למערער?

לי נראה כי פסק הדין של בימ"ש קמא מנומק ומבוסס דיו. גם אם המערער התקשה לראות דרכו ובקש לוודא אם היא פנויה אם לאו, והתקדם באיטיות ובגלישה לתוך הצומת ואז הופיעה הרנו שזכות הקדימה עפ"י התמרור נתונה לה ושפשפה את פגוש רכבו, אין בכך כדי לפטור אותו מאחריותו לתאונה אף אם שדה הראייה שלו היה מוגבל.

רשלנות תורמת מטעם נהגת הרנו, אינה מבטלת את חובתו של המערער להישמר ולהיזהר בכניסתו לצומת, מבלי שווידא שהיא פנויה ושיש ביכולתו לחצותה בבטחה, ומשלא עשה כן, האחריות מוטלת עליו בפן התחבורתי, להבדיל מהפן האזרחי, שם מביא בית המשפט במניין שיקוליו, גם הרשלנות התורמת של נהגת הרנו.

הזהירות בה נקט המערער, באה לידי ביטוי בעונש שהושת עליו, אך זהירות זו אינה יכולה להביא לשחרורו מחובתו לתת לרנו את זכות הקדימה. משהתקדם לתוך הצומת מבלי שהייתה לו האפשרות לראות אם היא פנויה אם לאו, הדבר מהווה, כשלעצמו, ביטוי לרשלנותו וחוסר זהירותו, שהביאה את בית משפט קמא למסקנה אליה הגיע בסופו של יום.

אני לא שולל את ההנחה כי היה על נהגת הרנו לנקוט באמצעי זהירות בהתקרבה לצומת, אך עובדות אלה היו צריכות להתברר בבימ"ש קמא ביחד עם העובדה אם ננקטו הליכים משפטיים נגדה אם לאו ולהניח את טענת ההגנה שהועלתה בפני בחצי פה, קרי, טענת ההגנה מן הצדק להכרעתו ובדרך זו לתת לבימ"ש קמא ההזדמנות לדון בה ומשלא עשה כן וזנח אותה, הרי שלא ניתן לומר כי בימ"ש קמא טעה עת שלא נזקק לה ולא הכריע בטענה שלא נטענה בפניו. מה גם, שלמאשימה נתונה הפריווילגיה שלא לנקוט הליכים נגדה כך שסיכוי טענה זו להתקבל בנסיבות אלה ובשלב הערעור קלושים ביותר. לעניין ההגנה מן הצדק, ראו, רע"פ  4471/07 בן ישי נ' מדינת ישראל (2007),  שם נאמר כי:

 "עיקר עניינה של ההגנה מן הצדק הוא בהבטחת קיומו של הליך פלילי ראוי, צודק והוגן. היא עשוייה לחול באותם מקרים חריגים, בהם קיומו של ההליך הפלילי פוגע באופן ממשי וחמור בתחושת הצדק וההגינות. מטרת החלתה של ההגנה היא לעשות צדק עם הנאשם, ולא לבוא חשבון עם רשויות האכיפה על מעשיהן הנפסדים (ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ', פ"ד נט(6) 776, 803 (2005))."