פסק-דין בתיק עפ 2570/07

בפני ערעור על פסק דינו של בימ"ש לתעבורה בחיפה (כב' השופטת רחל חוזה - סגן נשיא) (להלן, " בימ"ש קמא") ושניתן ביום 03.07.07 במסגרת תיק ת"ד 2093/04. הערעור מופנה כנגד ההרשעה וכנגד חומרת העונש.

א. פסק הדין של בימ"ש קמא

1. עובדות כתב האישום וסעיפי האישום

האירוע נשוא כתב האישום אירע ביום 4/10/2004 בשעה 16:00 בשד' המגינים בחיפה. בכתב האישום נטען כי המערער פגע במכוניתו בגב' יעל שרעבי (להלן, " הולכת הרגל") עת חצתה את מעבר החצייה כשהיא מחזיקה את בתה בידיה. הפגיעה נגרמה בגלל חוסר תשומת לב מספקת לדרך מצד המערער. כתוצאה מהתאונה נחבלו הולכת הרגל ובתה.

לאחר שמיעת הראיות בתיק הרשיע בימ"ש קמא את המערער בעבירות הבאות: אי מתן אפשרות להולך רגל לסיים את החצייה בבטחה, עבירה על תקנה 67(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א- 1961. (להלן, " התקנות"), נהיגה ברשלנות, עבירה על סעיף 62(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א- 1961, (להלן, " הפקודה") והתנהגות בדרך הגורמת נזק לרכוש וחבלה לאדם, עבירה על תקנה 21(ב)(2) לתקנות.

2. נימוקי פסק הדין של בימ"ש קמא

המערער טען בבימ"ש קמא כי עובר להגעתו למעבר החצייה, הבחין בקבוצה של אנשים על המדרכה, ולכן עצר לפני מעבר החצייה כ 20 ס"מ, כדי לאפשר להם לחצות את הכביש. האנשים התחילו לעבור, וחלק מהם עבר, אלא שהולכת הרגל בגלל חוסר תשומת לבה נתקלה ברכב ונפלה, בהמשך הוא החנה את הרכב וירד לעזור לה, ואף הציע לה ולבעלה להסיע אותם לבית החולים וכך היה.

בבימ"ש קמא לא היתה מחלוקת, שהמערער עצר לפני מעבר החצייה וכי חלק מהאנשים כן עברו את מעבר החצייה, השאלה הנה האם המערער החל לנסוע מבלי לשים לב להולכת הרגל שעוברת במעבר ואז פגע בה או שמא כטענת המערער, הולכת הרגל לא הבחינה ברכב, נתקלה בו ונפלה על הכביש. בימ"ש קמא הגיע למסקנה כי המערער החל בנסיעה ולא המתין עד שהולכת הרגל תסיים את החצייה בבטחה, ובכך גרם לפגיעה בה ובבתה.  

בימ"ש קמא ביסס את מסקנתו על הנדבכים הבאים: ראשית, עדות בוחן התנועה שערך את דו"ח הבוחן (ת/3), וערך ביקור במקום. הבוחן ציין שבעת הביקור במקום שנערך ביחד עם המערער, האחרון הצביע והראה שמקום נפילת הולכת הרגל הנו בתחום מעבר החצייה. שנית, עדותו של מר שרעבי אלי- נתן, בעלה של הולכת הרגל ועדותו של מר תומר שאדי שהיו עם הקבוצה שעברה את מעבר החצייה והשלימה אותו בבטחה. אמנם עדים אלו לא ראו את "המפגש" בין המכונית להולכת הרגל, כי הלכו לפני הולכת הרגל, יחד עם זאת, הם הצביעו על מקום עצירתו של המערער לפני התאונה ומיקום מכונית המערער אחרי התאונה, הפגיעה של הולכת הרגל והתנהגות המערער לאחר התאונה. שלישית, עדותה של הולכת הרגל, לפיה המערער החל לנסוע בעודה חוצה את מעבר החצייה ופגע בה.

3. גזר הדין של בימ"ש קמא

בימ"ש קמא הטיל על המערער את העונשים הבאים:

א.      קנס על סך 3,500 ש"ח, שישולם בשני תשלומים.

ב.       פסילת המערער מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה למשך 3 חודשים.

ג.       פסילה על תנאי למשך 4 חודשים.

ב. נימוקי הערעור וטענות הצדדים

1. טענות המערער

המערער העלה מספר טענות בהודעת הערעור שרובן ככולן מופנות כנגד ממצאי מהימנות ועובדה ואלו עיקרן: ראשית, להולכת הרגל יש אינטרס כלכלי בתוצאת התיק שכן היא מעוניינת לקבל כספים מחברת הביטוח. שנית, קיימות סתירות וחוסר סבירות בעדויות עדי התביעה, כך למשל לטענת המערער חלק מהעדויות מתארות מצב שאינו אפשרי מבחינה מדעית, התלונות של הולכת הרגל בעניין פגיעתה הגופנית לא היו עקביות. רביעית, בימ"ש קמא הגיע למסקנות שמנוגדות לעדויות הצדדים. חמישית, אין בראיות שהוצגו בבימ"ש קמא, די בכדי להרשיע בפלילים. 

2. טענות המשיבה

ב"כ המשיבה ביקשה לדחות את הערעור וזאת בהתבסס על הנימוקים הבאים: ראשית, הודעות עדי התביעה במשטרה לא הוגשו, מכאן שיש להתעלם מההשוואות שעושה ב"כ המערער בכתב הערעור בין עדותם בבימ"ש קמא לבין הודעות אלה. שנית, המערער מעלה טענות שהעדים לא נחקרו לגביהם בבימ"ש קמא, כך למשל לעניין השאלה, האם הרכב עבר את מעבר החצייה. שלישית, בימ"ש קמא נתן אימון בעדי התביעה והלכה היא שערכאת הערעור מתערבת בממצאי מהימנות רק במקרים חריגים ונדירים והמקרה דנן לא נמנה על מקרים אלו. רביעית, גרסת הנאשם אינה הגיונית ומלאה סתירות.

ג. דיון והכרעה