פסק-דין בתיק עפ 2543/07

1.       בפני ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בעכו (כב' השופט יעקב בכר) (להלן: "בימ"ש קמא"), אשר ניתן ביום 10.06.07.

פסק הדין של בימ"ש קמא התייחס לשני כתבי אישום:

האחד: תיק תעבורה 3640/06 (להלן: "התיק העיקרי") נהיגה בשכרות (כי נמצא ריכוז אלכוהול בגוף המערער בכמות העולה על המותר), בניגוד לסעיף 62 (3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] התשכ"א-1961 (להלן: "הפקודה").

השני: תיק תעבורה 3641/06 של בית המשפט לתעבורה בעכו, שצורף לבקשת המערער לתיק העיקרי, ושמייחס לו עבירה של נהיגה במהירות העולה על המותר (נסע במהירות של 161 קמ"ש במקום שבו המהירות המותרת היא 90 קמ"ש) בניגוד לתקנה 54(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961.

2.       יש לציין כי המערער היה מיוצג ע"י עורך דין אחר, בפני בית משפט קמא. המערער הודה באמצעות בא כוחו הקודם ונדון לעונשים הבאים:

6 חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים והתנאי הוא שלא יעבור עבירה בניגוד לסעיף 62(3) לפקודת התעבורה ופרק שישי לחלק ב' לתקנות התעבורה (בדיקת שכרות) וכן שלא ינהג בזמן פסילה, עבירה לפי סעיף 67 לפקודה, 3,000 ש"ח קנס ופסילה מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 24 חודשים. כמו כן הורה בימ"ש קמא על הפעלת עונש פסילה מותנה למשך 3 חודשים ואשר הוטל על המערער בבימ"ש לתעבורה בחיפה ביום 13.03.05 בתיק מ. 032113449, במצטבר, כך, שהמערער נפסל מלהחזיק או לקבל רישיון נהיגה למשך 27 חודשים. בימ"ש קמא הפחית מתקופת הפסילה הממשית את תקופת הפסילה המינהלית של חודש ימים.

3.       המערער הפנה את ערעורו תחילה כנגד גזר הדין, אך בשלב מאוחר ביקש לתקן את הודעת הערעור, תוך שהוא מפנה את ערעורו כנגד הכרעת הדין, גם כן.

המערער טוען כי הוא לא הודה בעבירות המיוחסות לו וגם לא הסמיך את סניגורו הקודם בבימ"ש קמא, לעשות כן. 

4.       ב"כ המשיבה טוען כי דין הערעור להדחות. המערער הודה בהיותו מיוצג ע"י עורך דין. הכרעת הדין ניתנה  ביום 15.06.06 והמועד למתן גזר הדין נדחה מס' פעמים ובסופו של דבר, גזר הדין ניתן ביום 10.06.07, קרי, כחלוף שנה.

          מתברר עוד כפי שעולה מטענות ב"כ המשיבה כי בימ"ש קמא הורה על הגשת תסקיר של שירות המבחן שממנו עולה כי המערער נטל אחריות והודה, גם כן, בפני קצין המבחן.

5.       לאחר שעיינתי בהודעת הערעור ושמעתי טענות הצדדים, אני בדעה כי דין הערעור להדחות.

המערער מבקש בשלב זה לחזור בו מהודאתו, אם כי אינו מעלה כל טענת הגנה ואין בפיו כל הסבר מדוע יש לבטל את הכרעת הדין, שניתנה על ידי בימ"ש קמא, על יסוד הודאתו שניתנה, בהיותו מיוצג ע"י עורך דין.

ניתן להתרשם כי כיום מנסה המערער לשנות את רוע הגזירה ולבטל את גזר הדין של בימ"ש קמא. ניסיון מסוג זה יש לדחות בשתי ידיים. כמו כן, לא התרשמתי כי המערער מעלה טענת הגנה כלשהיא שיש בה כדי להצביע על הודאה שבטעות יסודה, הוא לא צירף כל תצהיר מטעם הסניגור הקודם והטענה כי האחרון לא הוסמך להודות בשמו, הינה טענה בעלמא שאין לה כל בסיס. אין ספק שהודאת המערער ביוני 2006 וכן הודאתו לאחר מכן בפני קצין המבחן מוכיחים באופן חד משמעי כי המדובר בהודאת אמת וכי אינה נובעת מטעות או מהטעיה.

יפים לענייננו הדברים שנאמרו ע"י כב' השופט ס. ג'ובראן ברע"פ 6532/07 דוד אור חיים נ' מדינת ישראל, (2007):

"לפי סעיף 153 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, רשאי בית-המשפט לאפשר לנאשם לחזור בו מהודייתו וזאת מנימוקים מיוחדים שירשמו. הלכה פסוקה היא, כי ככלל, יותר לנאשם לחזור בו מהודיה שמסר במהלך המשפט רק בנסיבות חריגות (ע"פ 945/85 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(2) 572, 579). יתרה מכך, בקשה לחזרה מהודיה המוגשת לאחר מתן גזר הדין, תתקבל בנסיבות נדירות עוד יותר (ע"פ 3991/04 רגבי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) (להלן: פרשת רגבי)). ואילו לענייננו, המבקש טען לראשונה לביטול הודאתו, בערכאת הערעור כלומר לאחר גזירת דינו בבית המשפט לתעבורה. המבקש לא הראה כל סיבה, הן בטענותיו בפני בית המשפט המחוזי והן בבקשת רשות הערעור אשר בפניי, אשר תצדיק את חזרתו מהודאתו."

6.       עוד יש לציין כי מאז הודאת המערער בפני בימ"ש קמא ועד למתן גזר הדין, חלפה כשנה וכי במהלך תקופה זו יכל המערער לפנות שוב לבית משפט קמא ולבקש לאפשר לו לחזור בו מהודאתו, ומשלא עשה כן, הדבר מפריך את טענותיו דהיום ומאשש את העובדה שמדובר בהודאת אמת. על כן, ומהנימוקים הנ"ל, אי מחליט לדחות את הערעור בהקשר להכרעת הדין.

המערער לא העלה טענות ביחס לחומרת העונש וגם אם היו כאלה, דינן להדחות. לטעמי, העונש שהטיל בימ"ש קמא, הינו עונש מתון, שאינו מצדיק כל התערבות של ערכאת הערעור.

אשר על כן אני דוחה את הערעור.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים .