פסק-דין בתיק עפ 250/05

השופט י כהן:

1.       ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה ( כב' השופט מר כ' חיר) בתיק פל' 1832/03, מתאריך 17.1.05.

          בפסק הדין זיכה בית המשפט קמא את המשיבים מהעבירות שיוחסו להם בכתב האישום שהוגש נגדם, ומכאן הערעור.

2.       בכתב האישום שהוגש נגד המשיבים, נטען כי בתאריך 6.12.02 עסקו המשיבים בציד גיריות. נטען, כי בשלב מסוים הקיפו המשיבים סבך של שיחי פטל, והמשיבים 1, 2 ו- 3 אחזו רובי צייד בידיהם, בעוד המשיב מס' 4 מבריח את הגירית באמצעות כלביו אל מחוץ לסבך. כאשר יצאה הגירית מתוך סבך הפטל, ירה בה המשיב מס' 1 והרגה, והמשיב מס' 4 גרר את גוויתה מהמקום.

          נטען בכתב האישום, כי הגירית היא חיית בר מוגנת, למשיב מס' 4 לא היה רישיון ציד ולמשיבים, כולם, לא היה היתר למעשיהם.

          בשל מעשים המתוארים לעיל, יוחסו לכל ארבעת המשיבים העבירות הבאות:

(א)     ציד חיית בר מוגנת, עבירה לפי סעיף 2 ו- 14(ב) לחוק הגנת חיית הבר, תשט"ו - 1955;

(ב)      ציד באמצעות כלבים, עבירה לפי  תקנה 6(ב) לתקנות הגנת חיית הבר, תשל"ו - 1976, וסעיף 14(א) לחוק הגנת חיית הבר.

למשיב מס' 4 יוחסה עבירה נוספת, והיא ציד ללא רישיון ציד, עבירה לפי סעיף 2 ו- 14(ב) לחוק להגנת חיית הבר.

3.       המשיבים הכחישו העובדות המפורטות בכתב האישום, ובית המשפט קמא שמע העדים בעניינם.

          בהכרעת הדין קבע כב' בית המשפט קמא, כי המשיבים עסקו בציד בקבוצה, אך קיבל טענת המשיב מס' 1, הוא זה שירה בגירית, כי הירי בוצע מתוך טעות שבעובדה, כיון שסבר שהחיה בה הוא יורה היא חזיר בר. הגם שאין התייחסות מיוחדת בהכרעת הדין ליתר המשיבים, הרי ניתן להניח שנימוק זה שימש אף לזיכויים מהעבירות שיוחסו להם.

ככל שמדובר בעבירה של ציד בעזרת כלבים, בית המשפט קמא קבע, כי באזור בו עסקו המשיבים בצייד, מותר לצוד בעזרת כלבים, וככל שהדברים אמורים בעבירה המיוחסת למשיב מס' 4 לבדו, היינו  - עיסוק בציד ללא רישיון כחוק, קבע בית המשפט קמא, כי משיב זה הצטרף למשיבים 1 עד 3, שהם בעלי רישיון כחוק, וגם אם עסק בגירוש הגירית בעזרת הכלבים מתוך הסבך, הרי עשה זאת כאשר לצידו ציידים בעלי רישיון, ולדעת בית המשפט קמא - די בכך.

4.       המערערת סבורה כי בית המשפט קמא נתפס לכלל טעות במסקנותיו. לטענת המערערת, לא עומדת למשיב מס' 1 הגנת "טעות במצב דברים" משום שטעותו אינה כנה ואינה סבירה. בהקשר זה טוענת המערערת, כי טענת המשיב שקיים דמיון בין חזיר בר וגירית משוללת כל יסוד, והיה על המשיב מס' 1 להבחין בהבדלים אלה, במיוחד לאור העובדה כי הציד בוצע בשעות היום. עוד לומד ב"כ המערערת על חוסר כנותו של המשיב מס' 1 מהגרסאות השונות שמסר בהזדמנויות שונות.

          המערערת מוסיפה וטוענת, כי החוק להגנת חיית הבר נועד להגן על אוכלוסיית חיות הבר בישראל, ועל כן אין להתיר שימוש בהגנת "טעות במצב דברים" אלא במקרים חריגים ביותר, ובעיקר יש להזהר משימוש בטענה זו, העלולה להביא למצב של "אצבע קלה על ההדק".

          ככל שהדברים אמורים בעבירת הציד ללא רישיון, המיוחסת למשיב מס' 4, טוענת המערערת, כי משיב זה ביצע פעולת צייד בפועל, ועל כן אין לראותו כמי שהתלווה למשיבים 1 עד 3. לטענת ב"כ המערערת, הפעולות שביצע המשיב מס' 4 הן פעולות ציד לשמן, ואותן ביצע המשיב מס' 4 כשאין בידו רישיון כחוק, ועל כן היה על בית המשפט קמא להרשיעו בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום.

          להלן אדון בשאלות המתעוררות, אחת לאחת.

5.       שימוש בכלבים:

          נראה כי אין המערערת חולקת על החלטת בית המשפט קמא לזכות המשיבים מהעבירה שעניינה שימוש בכלבים במהלך הציד, שכן בערעור לא נטענה טענה בעניין זה.

          על כן, אין לי צורך להידרש לשאלה האם המשיבים ביצעו עבירה בכך שעשו שימוש בכלבים לשם הברחת הגירית מתוך סבך הפטל אל כוונת הרובה שהמשיב מס' 1 אחז בידו. לא אתערב איפוא בהחלטת בית המשפט קמא לזכות המשיבים מהעבירה לפי תקנה 6(ב) לתקנות הגנת חיית הבר, תשל"ו - 1976, גם אם ספק בלבי אם דבריו של מר בן רוזנברג, הוא פקח רשות שמורות הטבע, שצפה במשיבים בשעת מעשה, אשר העיד בפני בית המשפט קמא, כי באזור בו אירע האירוע לא נדרש היתר לשימוש בכלבים, הם האסמכתא המצדיקה זיכוי המשיבים מהעבירה שיוחסה להם.