פסק-דין בתיק עפ 2495/07

השופט ר. שפירא [אב"ד]:

כללי:

בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בקריות, כב' השופט מ. ארגמן (להלן: "בית משפט קמא") שניתן בת"פ 597/04, בו הרשיע בית משפט קמא את המערער בעבירות נשוא כתב האישום, עבירות של ניהול עסק ללא רישיון, זיהום מים ולכלוך ברשות הרבים. בית משפט קמא גזר על המערער קנס בסכום של 300,000 ש"ח וחייבו לחתום על התחיבות בגובה 500,000 ש"ח להימנע מהעבירות בהן הורשע. הערעור מופנה הן כנגד הכרעת הדין והן כנגד גזר הדין.

ב"כ המערער הגיש הודעת ערעור ארוכה ומפורטת המשתרעת על פני 16 עמודים וטען בפנינו ארוכות בע"פ. להודעת הערעור צורפו מסמכים שחלקם לא הוגש כלל לבית משפט קמא כראיה. לאחר בחינת כל טיעוניו סבורים אנו כי דין הערעור להדחות על כל חלקיו. דעתנו היא שהכרעת דינו של בית משפט קמא מנומקת, מבוססת על אמון שניתן בעדים שהופיעו בפניו ועל ממצאים עובדתיים שקבע. נימוקיו של בית משפט קמא מקובלים עלינו ובהתאם נתייחס בקצרה לטיעוני המערער.

הערעור על הכרעת הדין :

ערעורו של הנאשם על הכרעת הדין מופנה כנגד הרשעתו בעבירות של זיהום מים ולכלוך ברשות הרבים, לאחר שהודה בעבירות של ניהול עסק ללא רשיון. בפועל מתמקד הערעור בעבירות של זיהום מים, שהן לב ליבו של כתב האישום והדיון בבית משפט קמא. בהתאם, ובהעדר כל טענה בענין הרשעת המערער בעבירות על פי חוק שמירת הנקיון, יש לראותו כמי שזנח טענותיו בעניין זה.

בית משפט קמא קבע, כממצאים עובדתיים, שהמערער מנהל משק לגידול חזירים (להלן: "חזיריה") אשר קיים בו מתקן מתקן לטיפול בשפכים. מתקן זה משמש גם חזיריות נוספות שבעליהן משלמים למערער תמורת הזרמת שפכיהן למתקן הנ"ל. בהכרעת הדין נקבע כי במועדים הרלוונטיים לכתב האישום זרמו שפכים בלתי מטוהרים מהמתקן לנחל אבליים (להלן: "הנחל"). 

הכרעת דינו של בית משפט קמא, אשר קבע כי המערער הזרים את השפכים מהמתקן אל הנחל  מבוססת על אמון שנתן בית משפט קמא בעדויות המאשימה שנתמכו בממצאי בדיקות מעבדה. מנגד, קבע בית משפט קמא כי אינו נותן אמון בגרסת הנאשם/מערער. גרסתו של המערער בבית משפט קמא סתרה את גרסתו כפי שנמסרה לחוקר מטעם "המשטרה הירוקה" ת/6. בסעיפים 8-9 להכרעת הדין פירט בית משפט קמא בהרחבה את עדויות עדי התביעה והטעמים שבחר לתת בהם אמון. בסעיף 10 להכרעת הדין סקר בית משפט קמא בהרחבה את עדותו של המערער והסתירות שבה והבהיר מדוע אין הוא נותן בה אמון. מדובר בהערכות מהימנות ובממצאים עובדתיים של הערכאה הדיונית ששמעה את העדים ואף ערכה ביקור במקום (עמ' 53  - 57 לפרוטוקול). לא מצאתי כל עילה להתערבותנו בממצאים אלו.

ואולם מעבר לכך, בטיעונו בפנינו טען ב"כ המערער כי גרסת המערער הייתה כי ניקה את המים אצלו במכון הטיהור וזרק את המים לוואדי (עמ'  5 לפרוטוקול הטיעון בפנינו). די בהודאה זו כדי להרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו.

סעיף 20ב לחוק המים, תשי"ט-1959 (להלן: "חוק המים") שעניינו איסור זיהום מים והקובע כדלקמן:

"(א) חייב אדם להימנע מכל פעולה המזהמת מים או עלולה לגרום לזיהום מים, במישרין או בעקיפין, מיד או לאחר זמן; ואין נפקא מינה אם היה מקור המים מזוהם לפני אותה פעולה ואם לאו.

(ב) לא ישליך אדם ולא יזרים לתוך מקור מים או בקרבתו חמרים נוזלים, מוצקים או גזיים, ולא יניח אותם בו או בקרבתו."

כאמור, קבע בית משפט קמא כממצא שבעובדה שאין מקום להתערב בו כי המערער זיהם בפועל את הנחל. גם הצהרת ב"כ המערער בפנינו מובילה אל אותה המסקנה. ואולם כדי להרשיעו בעבירה של זיהום מים אין כלל צורך להוכיח תוצאה של זיהום מים. די בכך שתוכח התנהגות שיש בה כדי לגרום לזיהום מים בהסתברות גבוהה. ראה:

ע"פ (מחוזי חי') 2154/07 - קיבוץ כפר מסריק נ' מדינת ישראל/המשרד להגנת הסביבה, (2007).
ע"פ (חי') 1162/04 המשרד לאיכות הסביבה נ' המועצה המקומית דלית אל כרמל ואח', (2003).

היסוד הנפשי הנדרש לקיום העבירה הוא מודעות למעשה ולתוצאותיו האפשריות. ראה:

ע"פ (מחוזי חי') 1556/04 קיבוץ נוה ים, אגודה שיתופית נ' מדינת ישראל המשרד לאיכות הסביבה, (2005);

ע"פ (מחוזי ת"א) 71547/04 עירית יבנה נ' מדינת ישראל, (2006).