פסק-דין בתיק עפ 231/05

א.         בפנינו ערעורו של נמרוד פילוס (להלן:ו "המערער") על הכרעת הדין מיום 12.10.2004 ועל גזר הדין מיום 24.1.2005 בתיק ת.ד. 1513/01,  של בית המשפט השלום לתעבורה בחדרה (כב' השופט מר אביהו גופמן).

 המערער הורשע בבית-המשפט קמא בעבירה של גרימת מוות ברשלנות לפי סעיף 304 של חוק העונשין, תשל"ז-1977, וסעיפים 40 ו-64 לפקודת התעבורה.

ב.         בכתב האישום שהוגש כנגד המערער נטען כי בתאריך 13.2.01, סמוך לשעה 30:נ 18 בערב נהג המערער ברכבו בדרך בינעירונית המובילה לפרדס חנה (להלן: "הדרך" או "הכביש") כשהמהירות המותרת במקום, על-פי חוק, הינה 80 קמ"ש.

באותה עת, החלה לחצות את הכביש אישה כבת 69 (להלן: "המנוחה"), משמאל לימין, בסמוך לצומת הדרך האמורה עם רחוב הדרים.

לאחר שהספיקה המנוחה לחצות מרחק של 7.70 מטרים (מתוך 9.30 מטרים שהם רוחב הכביש במלואו), פגע בה המערער עם חזית רכבו השמאלית, והעיפה למרחק של כ-44 מ'. כתוצאה מפגיעה זו נגרם מותה של המנוחה.

על-פי הנטען בכתב האישום, היה למערער, עובר לתאונה, שדה ראיה למרחק 120 מטרים.

הטענה בכתב האישום היא שהתאונה נגרמה מחמת רשלנותו של המערער שנהג ברכבו ברשלנות, לא צפר, וכן לא בלם בהזדמנות הראשונה, ובכך גרם למותה של המנוחה.

ג.          בפני כב' השופט קמא העידו מטעם התביעה, בוחן התנועה סמ"ר אריק טל שבאמצעותו הוגש דו"ח הבוחן (ת/3), תרשים הבוחן (ת/4), סקיצות (ת/5, ת/6, ו-ת/7), מסמך  שחזור התאונה (ת/8), וכן מזכר שדה ראיה (ת/9), ולרבות הודעת המערער במשטרה מיום התאונה (ת/10).

העידו גם רס"ר אלי ינקוביץ שגבה את הודעתו של המערער למחרת התאונה (ת/1), וכן העדה, הגב' איילת בן עזרא, שנסעה ברכבה בנתיב הנגדי למקום האירוע, והעידה כי בהתקרבה לצומת, הבחינה בדמות בשחור, אשר חוצה את הכביש משמאל לימין במהירות, עד שהגיע ממול רכב המערער אשר פגע באותה דמות (המנוחה).

עוד הוסיפה העדה שבמקום האירוע קיימת תאורת רחוב, אם כי את מידתה היא איננה זוכרת.

ד.         מטעם ההגנה העיד המערער עצמו, אשר טען, כי נהג ברכבו לכיוון פרדס חנה בדרך חשוכה עם אורות נמוכים, במהירות הנעה לטענתו בין 60 ל- 80 קמ"ש, כאשר לפתע פגע בו גוף, שהתברר בדיעבד כי זו המנוחה.

בחקירתו הנגדית, מיום 2.12.03, טען המערער כי במקום לא הייתה תאורה כלל (עמוד 15 לפרוט') וכי לא ראה את המנוחה עד לרגע שפגע בה. המערער שב והדגיש כי הוא לא סונוור על-ידי רכב אחר.

בנוסף העיד מטעם ההגנה, המומחה, העד ד"ר משה בקר, שהכין חוות דעת ביחס לתאונה, ונחקר עליה בבית-המשפט קמא ביום 2.12.03 (נ/3). 

עוד העיד בבית המשפט העד, מר אורי עידן, אשר הינו עורך התרשים של מומחה ההגנה. העד מסר בעדותו, כי הוא איננו יכול לקבוע היכן אירעה התאונה, וכן שאינו יכול להעיד על קו הראייה והשטחים המתים במקום.

ה.         לאחר שבאי כח הצדדים סיכמו את טיעוניהם, ניתנה הכרעת הדין ביום 12.10.04.

כב' השופט קמא אימץ את גרסת המערער לגבי מהירות נסיעתו והעמידה על מהירות של 80 קמ"ש.

בית-המשפט קמא, על-פי עדותה של עדת הראיה וקביעות הבוחן המשטרתי, וכן על סמך מימדיה הפיזיים של המנוחה, העמיד את מהירות חצייתה של המנוחה על מהירות העומדת על 2 מ' לשנייה. (זאת בניגוד לעמדתו של מומחה ההגנה שסבר כי יש לחשב את מהירות חצייתה של המנוחה כעומדת על 2.7 מ' לשנייה שזו לטענתו מהירות החצייה הממוצעת, עיינו בעמוד 7 לחוות דעתו, שהוגשה לבית-המשפט וסומנה נ/3).

באשר לשדה הראיה שהיה למערער עובר לתאונה, העמידו בית-המשפט על מרחק של 120 מטרים. בקביעתו זו קיבל בית-המשפט קמא למעשה את עמדתו של בוחן התנועה, שערך כשעה לאחר התאונה, בדיקת שדה ראיה, במקום האירוע, עם התאורה הקיימת במקום. קביעה זו נתמכת על ידי  עדותה של עדת הראיה, אשר מסרה כי הראות במקום הייתה " בסדר", וכי במקום עצמו הייתה תאורה, והיה לה שדה ראיה טוב לצומת.

חיזוק נוסף לקביעתו זו מצא בית-המשפט קמא גם בהודעתו של המערער במשטרה שטען כי היה לו " שדה ראיה פתוח" ואם זה לא היה המצב הרי שלא היה נוסע במהירות בה נהג. המערער שב והדגיש כי לא היו לו בעיות של שדה ראיה בנסיעתו.