פסק-דין בתיק עפ 2005/08

1.         ערעור על פסק דינו של בית משפט לתעבורה בירושלים (כב' השופט י. ריבלין) בתיק פ' 859/06 מיום 15.11.07, בגדרו הורשע המערער, לאחר ניהול הוכחות, בביצוע העבירות הבאות: נהיגה בשכרות, עבירה לפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה, התשכ"א - 1961 (להלן: הפקודה); נהיגה בקלות ראש, עבירה לפי סעיף 62(2) לפקודה, וכן סירוב להיבדק בדיקת דם ובדיקת נשיפה, עבירה לפי תקנה 169ו(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א - 1961.

2.         בגין הרשעתו בעבירות האמורות, השית בית המשפט על המערער העונשים הבאים: קנס של 1,200 ש"ח, אשר ישולם ב-4 תשלומים, או 30 יום מאסר תמורתו; 24 חודשי פסילה בפועל; 3 חודשי פסילה על תנאי למשך 3 שנים, וכן, 30 ימי מאסר על תנאי למשך 3 שנים והתנאי הוא שלא יבצע עבירות נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף מעל שנה, נהיגה בפסלות, בשכרות וסירוב למסור דגימת אוויר, דם ושתן.

הכרעת הדין

3.         בית המשפט נסמך בהכרעת דינו על עדות השוטר והמסמכים אשר הוגשו מטעמו. בית המשפט קבע כי המערער לא סתר את ממצאי השוטר, וכי "די בכך בכדי לקבוע שעל פי ממצאי מבחן המאפיינים הוכחה עבירה של נהיגה תחת השפעת משקה אלכוהולי" (פסקה 6 להכרעת הדין). באשר לעבירה של סירוב להיבדק, קיבל בית המשפט את עדות השוטר כעדות מהימנה, תוך שהזהיר את עצמו כי מדובר בעדות יחיד, והעדיפה על גרסת המערער. על פי גרסת השוטר, המערער התבקש לעבור בדיקת נשיפה לאחר שהוסברה לו משמעות סירובו. השוטר אף הציע בדיקת דם, אך המערער סירב. בית המשפט נימק קביעתו בכך שאין לשוטר כל אינטרס לטעון שנדף מפי המערער ריח אלכוהול, וכי הוא סירב לערוך בדיקת שכרות. המערער עצמו מאשר כי אמר לשוטר כי הוא איננו שיכור ולכן "בשביל מה אבדק?", אמרה שיש בה אישור לסירובו לבדיקה. בנוסף לכך, חתם המערער על טופס הסבר והבהרה המוגש לחשוד בנהיגה בשכרות. בטופס האמור, יש הסבר לעניין משמעות הסירוב להיבדק. בית המשפט הוסיף, כי אילו אכן היה המערער מבצע בדיקת נשיפה, כפי שתיאר, המכשיר היה מוציא פלט "נשיפה פסולה", אך פלט כזה לא הוצא. בנוסף לכל אלה, תחילה טען המערער כי שתה בירה מאלט שחורה ופעם טען כי שתה בוואריה ללא אלכוהול.

טענות המערער

4.         הכרעת הדין איננה מנומקת. לא היה מקום להעדיף את גרסת עד התביעה על פני גרסת המערער, זאת בגין הסתירות אשר נתגלו בה; הסנגור חלק על הטענה שהמערער סירב להיבדק וטען כי העובדה שהשוטר ציין זאת פוגעת באמינותו כמו גם העובדה שהשוטר ביצע מחיקות והוספות בדו"ח; הסנגור מלין על כך שבית משפט קמא דחה את בקשתו להגשת מסמכים שיש בהם כדי להראות מספר האנשים שנבדקו באותו יום ואת פלטי הבדיקות. המטרה מהגשת מסמכים אלה היא "לראות באם אכן בוצעו בדיקות באותו לילה לאנשים אחרים"; אין בדו"ח המאפיינים כדי להרשיע אדם בעבירה של נהיגה בשכרות; אין די בכך שבית המשפט הזהיר את עצמו, בהסתמכו על עדות יחידה היות ואין תמיכות לעדות זו.

באשר לגזר הדין נטען כי הוטל על המערער עונש כבד; בית המשפט לא נתן כל משקל לנסיבותיו האישיות של המערער; המערער מחזיק ברישיון נהיגה משנת 1984. פסילתו למשך 24 חודשים תקשה עליו מאוד.

טענות המשיבה

5.         בא כוח המשיבה מתנגד לערעור. בהכרעת הדין צוין כי בית המשפט בחר להאמין לשוטר. מדובר בממצאי מהימנות, שערכאת הערעור אינה מתערבת בהם; לעניין העונש גזר הדין הנו ראוי ומאוזן.

דיון

6.         לאחר שבחנתי את הדברים, אני קובע כי דין הערעור, על שתי חלופותיו, להדחות:

באשר להכרעת הדין: מדובר בערעור על ממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות אשר קבע בית משפט קמא. הלכה ידועה היא כי לערכאה הדיונית יש יתרון על ערכאת הערעור בכך שהיא שומעת את העדים ומתרשמת מהם באופן בלתי אמצעי. על כן, ערכאת הערעור איננה מתערבת בקביעות מעין אלה אלא במקרים חריגים בהם ההתערבות נדרשת על מנת לתקן קביעות שאינן עומדות במבחן ההיגיון,שהינן מופרכות, או כאלו שאין להן עוגן בחומר הראיות. בהתאם, ערכאת הערעור איננה מתערבת בקביעה לעניין מהימנותו של עד, אלא אם אי מהימנותו ברורה וגלויה לכל (ראו ע"פ 117/00 מדינת ישראל נ' פלוני, פד"י נד(2) 408; ע"פ 9352/00 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פד"י נד(4) 632 ,643; ע"פ 2932/00 אלמקייס נ' מדינת ישראל, פד"י נה(3) 102, 108).

7.         לא ירדתי לסוף דעתו של הסנגור עת טען כי בית משפט קמא לא אפשר לו להגיש מסמכים שיש בהם כדי לסייע בידיו בין במשפט עצמו ובין בערעור. לא שוכנעתי כי יש קשר בין מספר האנשים שנבדקו באותו יום להליך דנן.

באשר לטענה כי במחיקות וההוספות אשר ביצע השוטר בדו"ח יש כדי לפגוע באמינותו, הרי העניין היה בפני בית משפט קמא, ואין בכך כל חידוש. חזקה על בית המשפט שהיה ער לעובדה זו ולקח אותה בחשבון עת הכריע בדין.

8.         באשר לגזר הדין: בית משפט קמא לא חרג מהעונש הקבוע בפקודה. סעיף 39א לפקודה קובע כי במקרה שנאשם מורשע על פי סעיף 62(3) קרי, נהיגה בשכרות, יש להשית עליו עונש פסילה מינימאלי שלא יפחת משנתיים, בנוסף לכל עונש אחר. לדעתי, בית משפט קמא עשה חסד עם המערער שלא השית עליו גזר דין חמור יותר בהתחשב בעבירות בהן הורשע. בעת ענישה במקרים של נהיגה בשכרות יש להגן על האינטרס הציבורי כי נהגים לא ינהגו כאשר אינם במלוא חושיהם, הדבר גובר במקרה זה על נסיבותיו האישיות של המערער.

9.         סוף דבר, הערעור על שתי חלופותיו נדחה. המערער יפקיד את רישיונו עד יום 7.8.08. במידה והקנס טרם שולם יש לשלמו בתנאים שנקבעו בבית משפט קמא. התשלום הראשון, ישולם ביום 1.9.08

ניתן היום, ד' בתמוז תשס"ח (7 ביולי 2008), בהעדר.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים .