פסק-דין בתיק עפ 1635/04

בפנינו ערעור המדינה על גזר דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' הנשיא א. קיטאי) בת.פ. 1168/04, מיום 28.9.04.

המשיב הורשע, על סמך הודייתו, בעבירה של החזקת סם מסוכן מסוג קוקאין, שלא לצריכה עצמית, בכמות של 40.50 גרם. ביהמ"ש קמא דן את הנאשם ל-31 חודשי מאסר בפועל וכן לשנתיים מאסר על תנאי. ביום מתן גזר הדין הנאשם ריצה עונש מאסר בפועל בגין עבירה קודמת. על פי גזר הדין של ביהמ"ש קמא ריצוי עונש המאסר יחל מיום מתן גזר הדין וירוצה בחלקו בחופף לעונש המאסר בגין העבירה הקודמת. לפיכך, למעשה, נוספו לחובתו של המשיב 11 חודשי מאסר בפועל.

בהטילו על הנאשם את העונשים הנ"ל שקל ביהמ"ש לקולא את העובדה שהנאשם הודה, בישיבה הראשונה, וכן את העובדה שהעבירה בוצעה לפני כ-3 שנים. עוד ציין ביהמ"ש כי הדיון בתיק הנוכחי הועבר ע"י הפרקליטות מביהמ"ש המחוזי לבימ"ש השלום, וגם מכך ניתן ללמוד שלא מדובר בתיק חמור.

המערערת טוענת כי העונש שהוטל על המשיב אינו הולם את חומרת העבירה וחורג מנורמת הענישה הראויה בעבירות מסוג זה. עוד נטען כי המשיב הוא עבריין בעל עבר פלילי עשיר.

לטענת המערערת שגה ביהמ"ש קמא בכך שנתן משקל יתר לקולא להודייתו של המשיב ולעומס של בתי המשפט. כמו כן, נטען כי העברת התיק לבימ"ש שלום אינה מלמדת על כך שמדובר בעבירה קלה.

בדיון בפנינו הודיענו ב"כ המשיב כי בפתח הישיבה הראשונה בביהמ"ש קמא, בטרם הודה המשיב במיוחס לו, הציע השופט כי המשיב יודה וכי יוטל עליו עונש מאסר בפועל למשך תקופה מסוימת, כפי שיפורט להלן. לצורך תמיכה בטענתו זו, הגיש הסניגור שלושה תצהירים - תצהיר שלו ושני תצהירים נוספים של עורכי דין ממשרדו, שהיו נוכחים באולם ביהמ"ש במהלך הדיון. המערערת הגישה תגובה, בה פורטה השתלשלות העניינים במהלך הדיון, לפי מיטב זיכרונה של הפרקליטה אשר הופיעה בדיון.

כנטען בתצהירי הסניגורים, השופט קמא פנה לסניגור וביקש לברר מהו העונש בו יהיה מוכן לסיים את התיק. הסניגור, לאחר התייעצות עם המשיב, ביקש להטיל על המשיב עונש של 6 חודשי מאסר. השופט לא הסכים והציע לסניגור עונש של 14 חודשי מאסר. לבסוף, לאחר התייעצות נוספת עם המשיב, הוסכם כי הענישה תהיה בטווח בין 6 ל-14 חודשי מאסר. לאחר דברים אלה, ביקש הסניגור מהשופט קמא שההצעה הנ"ל תהיה במסגרת הסדר טיעון עם התביעה, על כך השיב השופט "בשביל מה אתה צריך את זה, יש לך הסדר טיעון איתי".

המשיב הסכים להצעה הנ"ל. עוד נטען בתצהירים, כי השופט קמא העיר, בנוכחות המשיב, כי אם הסניגור לא יסכים לקבל את ההצעה והמשיב יורשע, הוא עלול להישפט ל 6-7 שנות מאסר בפועל.

גם מתגובת המערערת עולה כי התנהלו חילופי דברים בין השופט לבין הסניגור בפתח הדיון הראשון בתיק, ומבלי שהדברים באו לידי ביטוי בפרוטוקול. לטענת הפרקליטה, היא לא שמעה את תוכן כל השיחה, היות והם שוחחו בלחש, אולם משהורם הקול, שמעה מהשופט קמא את הדברים הבאים: "...אני אתן לו כך שבפועל הוא יישב 11-14 חודשים". גם הפרקליטה מאשרת כי הסניגור התייעץ עם המשיב, הסכים להצעה וביקש שההצעה תתקבל במסגרת הסדר טיעון.

לטענת הפרקליטה, וזאת בשונה מהנטען בתצהיר הסניגורים, היא הביעה את התנגדותה המפורשת להצעה הנ"ל. על כך הגיב השופט בדברים הבאים: "בשביל מה אתה צריך אותה, יש לך הסדר טיעון איתי".

ב"כ המשיב טען כי נוכח התנהלות זו בביהמ"ש קמא ולאור הסתמכותו של המשיב על דברי השופט, יש לדחות את הערעור.

בישיבה שהתקיימה בפנינו ביום 26.05.05 הורינו לצדדים להגיש סיכומים בכתב. נוסיף, שבמהלך הדיון שהתקיים בפנינו ביום 26.5.05 הביעו ב"כ שני הצדדים דעתם לפיה ראוי לקבל בענין זה את עמדת כב' הנשיא א. קיטאי. לאחר ששקלנו בדבר ועיינו הן בתצהירים והן בסיכומיהם של שני הצדדים, הגענו למסקנה שהצורך בקבלת עמדתו של כב' הנשיא מתייתר הואיל וככל הנוגע לעיקר העובדות הרלוונטיות, אין מחלוקת של ממש בין הצדדים, ומכל מקום, לא בעניינים מהותיים.

בסיכומיה טוענת המערערת, כי יש לדחות את טענת ב"כ המשיב לפיה יש לדחות את הערעור נוכח התנהלות הדברים בבימ"ש קמא והסתמכות המשיב על דברי ביהמ"ש. לטענת המערערת, היא אינה, ולא הייתה, צד ל"הסדר הטיעון" שהתרחש בדיון. יתרה מזו, הפרקליטה שהופיעה בדיון הבהירה במפורש כי הפרקליטות מתנגדת להסדר שכזה.

עוד טוענת המערערת כי המשיב היה מיוצג, וב"כ המשיב היה מודע לכך שהפרקליטות אינה מסכימה לרמת הענישה אשר הוצעה ע"י ביהמ"ש קמא, וכי ביהמ"ש קמא אינו הפוסק האחרון בנוגע לגזר דינו של המשיב.

המערערת ערה לכך שבע"פ 6989/99 מדינת ישראל נ' ביטון, פ"ד נד(1) 226 (להלן: "פרשת ביטון"), אליו הפנה הסניגור, הביע ביהמ"ש העליון את מורת רוחו מהתנהלות עניינים דומה ובשל כך חזרה בה המדינה מערעורה, אולם המערערת סבורה כי אין מקום בתיק הנוכחי לדחות את הערעור ולהותיר על כנו עונש כה קל שהוטל על המשיב, רק עקב התנהלות זו ועל מנת למנוע פגיעה באינטרס ההסתמכות של המשיב, שכן מול אינטרס זה עומד האינטרס הציבורי. יחד עם זאת, מסכימה המערערת כי גזר הדין יבוטל והתיק יוחזר לדיון מחדש בביהמ"ש קמא.

המשיב טוען בסיכומיו כי יש לכבד את "ההסדר", אליו הגיע עם ביהמ"ש קמא מול שתיקתה של ב"כ המאשימה, ולהשאיר את העונש על כנו. ב"כ המשיב מפנה אותנו לפרשת ביטון, בה דובר בנסיבות דומות. ב"כ המשיב טוען כי ביטול גזר הדין יביא לפגיעה חמורה באינטרס ההסתמכות של המשיב.

עוד טוען המשיב כי המדינה מנועה מלערער על גזר הדין, וזאת בשל כך שב"כ המאשימה הבינה שהמשיב הודה בעקבות ההסדר שהוצע ע"י ביהמ"ש קמא ולא הביעה התנגדות להסדר. זאת ועוד, אף אם ב"כ המאשימה התנגדה להסדר, כפי שטוענת המערערת, מדוע לא עמדה על כך שדבריה יירשמו בפרוטוקול. לטענת המשיב, בנסיבות אלה נוצר מצג, שבגינו הוא סבר כי אף המערערת מסכימה להסדר והוא רשאי להסתמך עליו.

כמו כן, לגופו של עניין, טוען המשיב כי העונש שהושת עליו ע"י ביהמ"ש קמא הינו ראוי והוא תואם את הנסיבות המיוחדות של המקרה ועומד במבחן הסבירות. לכן אין מקום להתערבות ערכאת הערעור.

בשל השתלשלות העניינים בעת הדיון בפני ביהמ"ש קמא, כפי שתוארה ע"י ב"כ הצדדים, ניתן להניח ומכל מקום אין לשלול האפשרות, כי הודייתו של המשיב נבעה מכך שהוא סבר כי הצעת בית המשפט היא סופית ומחייבת וכי כפירה במיוחס לו עלולה להחמיר את מצבו.