המערער הורשע ע"פ הודאתו בשתי עבירות של גניבה, עבירה על סעיף 384 לחוק העונשין התשל"ז-1977, ובית משפט השלום הטיל על המערער מאסר לתקופה של 4 חודשים אשר ירוצו בעבודות שירות, מאסר על תנאי של 5 חודשים והתנאי שהמערער לא יעבור ויורשע בעבירת רכוש כלשהי. בנוסף, גזר בית משפט השלום על המערער קנס בסך 1,500 ש"ח.
ע"פ כתב האישום, בתאריך 26/11/00, המערער, שבזמן הרלוונטי, התנדב במשא"ז משטרת ישראל, הוצב כזקיף בתחנת המשטרה של עפולה. במועד זה, נעצר ארתור ספקטור והובא לתחנת המשטרה, שם הפקיד בין היתר, סכום של 520 ש"ח. המערער הוציא מהפקדון ללא ידיעתו והסכמתו של ארתור הנ"ל סכום של 250 ש"ח ונטל אותם מתוך כוונה לשלול מארתור סכום זה בשלילת קבע.
עוד ייחס כתב האישום למערער כי בתאריך 28/11/00, עת הוצב המערער כזקיף בתחנת המשטרה בעפולה, נעצר קאסם שלח והובא לתחנת המשטרה, שם הפקיד, בין היתר, סכום של 128 ש"ח והמערער הוציא מהפקדון, ללא ידיעתו והסכמתו של קאסם, סכום של 120 ש"ח, ונטל אותם בכוונה לשלול מקאסם זה סכום זה באופן קבוע.
בערעור שבפנינו, מלין המערער על חומרת העונש. לטענתו, בית משפט השלום, בגוזרו על המערער את העונשים הנ"ל, לא נתן ביטוי ממשי להודאתו של המערער וחרטתו ולכך שכתב האישום תוקן, כך שבמקום עבירות של גניבה בידי מורשה, עבירות לפי סעיף 393 לחוק העונשין, הואשם והורשע המערער בעבירה של גניבה, עבירה על סעיף 384 לחוק העונשין.
לטענת המערער, העונש שהוטל עליו סוטה משמעותית מרמת הענישה המקובלת בעבירות כגון אלה, שבהן הורשע המערער, דבר המצדיק התערבות ערכאת הערעור והפחתה בעונשו של המערער.
עיקר טענותיו של המערער מופנות לכך שבית משפט השלום לא אימץ את המלצת שירות המבחן לפיה יוטל על המערער צו של"צ בהיקף של 150 שעות, אשר יבוצעו במסגרת כפר הנוער ניר העמק בעפולה.
ב"כ המערער הפנה למספר פסקי דין של בתי משפט אחרים, בהם הורשעו הנאשמים בעבירות של גניבה ואף של גניבה בידי מורשה, ובתי המשפט אימצו את המלצות שירות המבחן שלא להרשיע את הנאשם, והסתפקו בהטלת עבודות של"צ.
המערער מבקש מאיתנו להתערב בגזר דינו של בית משפט קמא, ולבטל את העונשים שהושתו על המערער ולהטיל על המערער צו של"צ ופיקוח שירות מבחן.
מנגד, סבורה ב"כ המשיבה כי העבירות בהן הורשע המערער הינן עבירות חמורות וכי העונש שהוטל הינו עונש קל שהצדיק הגשת ערעור מצד המדינה על קולתו וכי רק מתוך טעות לא הגישה המדינה ערעור על קולת העונש.
ב"כ המשיבה הדגישה כי המדובר בשני מקרים שנעשו בזה לאחר זה. עוד ציינה כי למערער הרשעה קודמת משנת 2001 שעניינה התחזות כבעל תעודה וקבלת דבר במירמה.
עוד הטעימה ב"כ המשיבה כי מדובר במעילה של שוטר ועובד ציבור וכי הפסיקה מחייבת כי בעבירות כגון אלה יוטלו עונשים חמורים. באשר להמלצות שירות המבחן, ציינה ב"כ המשיבה כי התסקיר לא המליץ, ובצדק, על אי הרשעתו של המערער בדין לאור הלכת כתב.
לטענתה, האינטרס הציבורי מחייב החמרה בענישה.
נתנו את דעתנו לטענותיו של ב"כ המערער ולכלל החומר שהונח בפנינו, ובאנו לדעה כי דינו של הערעור להידחות. אמנם, סעיפי העבירה תוקנו וע"פ כתב האישום המערער הורשע בעבירות של גניבה, ולא בעבירה המקורית שיוחסה שהיא עבירה של גניבה בידי מורשה, יחד עם זאת, המעשים המפורטים בכתב האישום, בהם הודה המערער, הינם מעשים חמורים, המערער שבעת הרלוונטית היה בעל מעמד של איש משטרה, ניצל את תפקידו ואת נגישותו לפקדונות של אנשים שנעצרו על ידי המשטרה, וגנב מפקדונות אלה סכומי כסף כמפורט בכתב האישום.
מעשיו אלה של המערער יש בהם משום מעילה באמון הציבור בפקידי ציבור בכלל, ובאנשי משטרה בפרט, דבר המצדיק ענישה מחמירה.
בעבירות כאלה, ובנסיבות בהן בוצעו, הנסיבות האישיות נסוגות בדרך כלל מפני האינטרס הציבורי ומחייבות ענישה חמורה.
לתסקיר המבחן והמלצות שירות המבחן נודעת חשיבות, ובתי המשפט מייחסים להם משקל לא מבוטל במכלול השיקולים הרלוונטיים לקביעת העונש הראוי. יחד עם זאת, בדרך כלל, הזוית ממנה מביט שירות המבחן ומתוכה קובע את המלצותיו הינה זוית צרה המתחשבת בעיקר בנסיבותיו האישיות והמשפחתיות של הנאשם שבעניינו הוא דן, בעוד שעל בית המשפט, שעליו מוטל עול הקביעה של העונש הראוי, להתחשב במגוון רחב יותר של שיקולים, ובין אלה, האינטרס הציבורי המחייב תגובה עונשית הולמת שתעמוד ביחס לחומרת מעשיו של מי שהורשע בדין.
כאמור, בענייננו, המעשים בגינם הורשע המערער הינם מעשים חמורים, הגורמים בנוסף לפגיעה הכספית במתלוננים, פגיעה בסדר הציבורי ופגיעה באמון שהציבור רוחש לפקידי ציבור.
נראה לנו כי בית המשפט קמא נתן משקל הן לנסיבותיו האישיות של המערער, וגם לתסקיר החיובי ומכאן העונש שהוא גזר על המערער, עונש שלגישתנו נוטה לקולא.
לפיכך, ולאור כל האמור לעיל, אנו דוחים את הערעור.