פסק-דין בתיק עפ 1419/06

בפני ערעור על הכרעת דינו של בימ"ש לעניינים מקומיים בחיפה, בתיק ת.פ. 718/00, שניתנה ביום 29.8.06 על ידי כב' השופט ורבנר, אשר הרשיע את המערער בעבירה של בניה ללא היתר בהתאם להוראות סעיף 145(א)(2) + סעיף 208(א) לחוק התכנון והבניה ובהמשך ביום 9.11.06 גזר על המערער קנס כספי בסך 1,500 ש"ח וכן חייבו לשלם אגרה ולהרוס את הבניה שנבנתה ללא היתר.

הערעור הופנה בעיקרו כנגד הכרעת הדין.

דין הערעור להדחות.

בטרם אתייחס לנימוקי אבהיר כי למעשה נשמעו הראיות בתיק זה בפני כב' השופטת קנטור ואולם תוך כדי שמיעת התיק ובטרם ניתנה הכרעת הדין עבר התיק להמשך דיון בפני השופט ורבנר. ההחלטה בדבר העברת התיק למותב אחר הייתה בהסכמת הצדדים. עם זאת, יש להדגיש כי לא השופט ורבנר שמע את העדים והתרשמותו בדבר העדים היא בעיקר התרשמות מתוך הפרוטוקול. בנסיבות אלו, מצאתי לנכון גם להעיר כי אין מניעה שגם בימ"ש זה יעביר תחת שבט ביקורתו את קביעות בימ"ש קמא לעניין מהימנות עדים, וזאת כחריג לכלל שערכאת הערעור אינה מתערבת בממצאי מהימנות.

לגופו של עניין לא מצאתי מקום להתערב בקביעותיו של בימ"ש קמא בנוגע לאמינות העדויות, זאת מאחר וקביעותיו התבססו על הפרוטוקול ועל אופן ניסוח תשובות העדים בפרוטוקול.

כתב האישום שהוגש לבימ"ש קמא ייחס למערער תוספת בניה בדרך של בניית קירות מבלוקים ובטון במידות המפורטות בכתב האישום וזאת בקומת קרקע בחזית בניין מגורים. מדובר למעשה בסגירה של מרפסת מקורה. כאמור, קבע בימ"ש קמא כי המערער ביצע את העבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

בימ"ש קמא ציין כי עד התביעה העיקרי, המתלונן, הוכרז כעד עוין. יצוין שלעניין זה לא נטענה כל טענה כנגד הכרזתו כעד עוין בבימ"ש קמא. בהתאם, העדיף בימ"ש קמא את עדותו של העד הנ"ל, ת/1, על פני עדותו בביהמ"ש. הטענה כנגד הכרזתו של עד תביעה מס' 1 כעד עוין עלתה לראשונה בטיעון בפני וכבר מהטעם שלא נטענה בבימ"ש קמא דינה להדחות. ואולם מעבר לכך כב' השופט ורבנר ציין כי תשובותיו של העד לפרוטוקול הן תשובות מתחמקות, שאינן נותנות הסבר מדוע חזר בו מהאמור בהודעה שנגבתה ממנו, ת/1. עיינתי בפרוטוקול העדות של העד הנ"ל וסבור אני כי יש טעם של ממש בקביעתו של בימ"ש קמא.

בימ"ש קמא ציין כי עיין גם בעדותו של עד התביעה מס' 2 אשר העיד כי הבניה הקודמת שהייתה בעבר, בניה שנקבעה כבלתי חוקית, נהרסה בשנת 1984. טענה זו של העד מתיישבת עם טיעוניו של המערער עצמו אשר לדבריו הסיר בעבר חלונות שהיו במעטפת של המרפסת נשוא ההליך בבימ"ש קמא. יצוין כי חלונות אלו ומעטפת המרפסת הם אותו פריט בניה שנמצא בלתי חוקי בעבר, הוסר, וכעת נדון המערער בבימ"ש קמא לאחר שנבנו במקום אותו חלק שהוסר קירות חדשים.

כאמור, המערער עצמו העיד כי ביצע בעבר צו הריסה בשנת 84' ולכן גרסתו כי הקירות נשוא כתב האישום בבימ"ש קמא הם קודם לאותה תקופה אינה מתיישבת עם הצהרתו זו. בימ"ש קמא ציין את הסתירות בעדותו של המערער ומצא כי אינה אמינה. סבור אני מקריאת הפרוטוקול כי אין מקום להתערב בקביעה זו.

בכל הנוגע לטענת התיישנות - טענה זו לא הועלתה בבימ"ש קמא כטענה מקדמית ולא מצאתי מקום להתייחס אליה במסגרת הליך זה. מעבר לזה, התביעה הוכיחה את עובדות כתב האישום, דהיינו, את מועד ביצוע הבניה וזאת מהעדות שבת/1, שכאמור, התקבלה כראיה לאמיתות תוכנה ובהתאם, אין גם בסיס עובדתי לטענת ההתיישנות. לעניין זה אציין שהעובדה שגג האסבסט שמעל אותה מרפסת שסביבה נבנו קירות הוא גג ישן, אין בה ולא כלום כדי לסתור את המסמך ת/1 וזאת מאחר שלא נטען שהגג נבנה במועד הנ"ל. ההיפך הוא הנכון. הטענה שעלתה בבימ"ש קמא היא שהגג היה קיים גם בעבר. בעבר הייתה המרפסת הנ"ל סגורה בקירוי אחר ובחלונות שהוסרו לאחר שנמצא כי נבנו שלא כחוק וכעת נבנו קירות בבלוקים תחת אותו גג. מכאן שעצם העובדה שקיים גג אסבסט ישן אין בה כדי להשמיט את הקרקע תחת קביעותיו העובדתיות של בימ"ש קמא.

בסיכומו של דבר, לא מצאתי כי נפלה טעות בממצאיו העובדתיים של בימ"ש קמא או בקביעותיו לגבי מהימנות שהתבססו על סתירות כתובות בפרוטוקול, על אף שבימ"ש קמא לא התרשם באופן בלתי אמצעי מהעדים שבפניו.

אשר על כן, הערעור על הכרעת הדין נדחה.

בכל הנוגע לעונש - למעשה לא הועלתה כל טענה כנגד גזר הדין וסבור אני כי אין מדובר בענישה המצדיקה את התערבותו של בימ"ש שלערעור, ואוסיף עוד כי היא אף נוטה לקולא.

בסיכומו של דבר, הערעור נדחה על כל חלקיו.

בהסכמת ב"כ הצדדים ניתן פסק דין זה בהעדרם.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.

ניתן היום י' באדר, תשס"ז (28 בפברואר 2007) בהעדר הצדדים.