פסק-דין בתיק עפ 1398/04

כב' השופט אברהם אברהם:

            המערער, שבעת הרלוונטית שימש סוהר בכלא שטה, הואשם בבית משפט קמא בגרימת חבלה חמורה לאסיר (ס' 333 לחוק העונשין, התשל"ז-1977). נציין כבר עתה, האסיר הלך בינתיים לבית עולמו, בתאונה שאין לה כל קשר לאישום. הוא נפטר בטרם עלה בידו ליתן עדות בפני בית המשפט קמא.

            מכתב האישום עולה, כי ביום 10.9.1999 בשעות הלילה הגיע המערער, יחד עם סוהרים אחרים, לתא שבו שהה, בין היתר, האסיר המתלונן, על מנת לערוך בו חיפוש. לשם החיפוש הוצאו האסירים יושבי התא, והועברו למועדון שבאגף, עד לגמר החיפוש. המתלונן היה אחד מהם, ואותו ליווה המערער, משמע מן התא אל המועדון. בדרך אל המועדון התפתח ויכוח מילולי בין המתלונן לבין המערער, שאז נטל אותו המערער לחדר הסמלים על מנת 'להרגיעו', ואת זאת עשה על ידי הכאתו בראשו במכשיר קשר שנשא עמו. נוסף על כך סטר המערער למתלונן על פניו. כתוצאה מן המכות החל המערער מדמם מראשו. בעת שהופנה המתלונן אל המרפאה בעט בו המערער בגבו, וגרם לנפילתו במדרגות. כתוצאה מן המכות נחבל המתלונן בראשו, ונגרם לו חתך עמוק ומדמם. הוא הובהל לבית החולים בניידת טיפול נמרץ.

            המערער כפר בעבירה שיוחסה לו. הוא טען, כי המתלונן התנגד לחיפוש, השתולל ודחף, ולכן הוא (המערער) נאלץ להתגונן; המתלונן החליק על הרצפה הרטובה, וכתוצאה מכך נפגע בראשו מדבר מה.  המערער הכחיש, כי בעט במתלונן, וכי היכהו בראשו במכשיר קשר.

            משכפר המערער באישום - נשמעו הראיות, ובתום השמיעה קבעה השופטת קמא, כי הוכח דבר הסטירה שסטר המערער על פניו של המתלונן, כמו גם הכאתו בראשו במכשיר קשר, אך לא הוכחו המכות שנטען כי היכה את המתלונן בגרם המדרגות, ושגרמו - לפי כתב האישום - לנפילתו במדרגות. נוכח קביעה זו של העובדות הרשיעה השופטת קמא את המתלונן בעבירה שיוחסה לו, משמע גרימת חבלה חמורה למתלונן (בראשו, ממכת מכשיר הקשר). בעקבות הרשעתו נגזרו על המערער 24 חודשי מאסר, מתוכם חמישה לריצוי בעבודות שירות, ויתרתם על תנאי למשך שנתיים, קנס בן 2,000 ש"ח, והתחייבות בסך 10,000 ש"ח להימנע מלעבור עבירה משך שנתיים.

            המערער משיג בפנינו על הרשעתו בדין, ולחילופין - על חומרת העונש.

            המשיבה מבקשת להותיר את פסק הדין, על שני חלקיו, על עומדו.

            כעולה מהודעת הערעור ומסיכום טענות המערער שבכתב, ערעורו של המערער מופנה כל כולו לקביעות עובדתיות שקבע בית המשפט קמא, ובכגון דא אין ערכאת הערעור מתערבת, להוציא מקרים חריגים, שענייננו אינו נמנה עליהם כלל ועיקר. המערער פורס, בהודעת הערעור מפורטת היטב, שלל טענות, המבקשות לקעקע את קביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא, ובכל אלה לא מצאנו הצדק להתערב בקביעותיה של השופטת הנכבדה קמא, שפרסה, בהכרעת דין מנומקת היטב, את מכלול הראיות, וניתחה אותן אחת לאחת, תוך שהיא נותנת את דעתה לטענות, שבעיקרן עולות עתה שוב בהודעת הערעור. לא מצאנו כל שגגה בקביעותיה של השופטת קמא, באופן שפרסה את הראיות ובדרך שבה ניתחה אותן, ומכאן - במסקנותיה, שנסמכו - בין היתר - על קביעות מהימנות של העדים. אין לנו להיכנס לשלל הטענות שמעלה המערער בערעורו. בקצירת האומר נציין, כי די היה בעדויותיהם של עדי התביעה האסירים אברהם זיתון ומשה בן-חיים, כדי לבסס היטב את דבר הסטירה שסטר המערער למתלונן, ואת ההכאה במכשיר הקשר, באשר שני עדים אלה ראו במו עיניהם את שני האירועים הללו. עדים אלה זכו לאמון של השופטת קמא, שניתחה היטב את העדויות, נוכח חזרתו (החלקית) של זיתון מהודעותיו במשטרה, והחשש שהוא הביע משום עדותו בבית המשפט, בשל היותו אסיר.

            בית המשפט קמא דחה את עדויות המערער ועדי ההגנה שהביא, בין משום חוסר מהימנותם (כגון ביחס לגירסת המערער) ובין משום שהעדים לא היו עדי ראיה לאירוע התקיפה (כגון העדים, שהעידו ביחס להתנהגותו הרעה של המתלונן כאסיר). גם בקביעות אלה של השופטת קמא לא נתערב. יוצא איפוא, כי מן הצד האחד הוכחו הסטירה וההכאה במכשיר קשר - בעדותם של זיתון ובן-חיים, בעוד שגירסת ההגנה לא נתקבלה על דעת בית המשפט קמא ולכן לא קיעקעה את הגירסה, שהוכחה מפי שני העדים הנ"ל. בכך די היה כדי לקבוע את הממצא העובדתי, כשם שראה בית המשפט קמא לקובעו.

הואיל ולכך הגענו, כי אז אין לנו עוד צורך באמרותיו של המתלונן האסיר, שעובר לשמיעת הראיות הלך לבית עולמו. השופטת קמא ציינה, ובצדק ציינה, כי את האמרות ניתן לקבל, בגידרו של סעיף 10 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, אף כי יש לראותן בזהירות רבה, וגם בכך צדקה השופטת קמא, ובכלל זה כשהתיחסה לטענות המערער ביחס לסתירות כביכול שעלו באמרותיו. מכל מקום, כאמור מעלה, המסקנות העובדתיות עשויות להיגזר גם בלא להיתמך באמרותיו של המתלונן, כי אם מתוך עדויותיהם של בן-חיים וזיתון.

בטרם נסיים חלק זה, משמע הדיון בערעור הנוגע להכרעת הדין, אנו צריכים לבקשה שהניח בפנינו המערער, ובה הוא מבקש להחזיר את הדיון לבית משפט קמא על מנת שישמע ראיות נוספות, ולחילופין כי נתיר לו להגיש ראיות נוספות בערעור.

ובכן, עיון בבקשה ובתגובה לה איננו מביא אותנו להשתכנע בטיעוניו של המערער. ראשית נציין את ההלכה הנוהגת בכגון דא, והרי היא מבוססת היטב, ולפיה - על בעל דין המבקש להביא ראיות בערעור לשכנע בשניים: האחד - כי לא יכול היה להביא את הראיות בפני הערכאה הדיונית, והשני - כי בראיות החדשות יש כוח ראייתי, העשוי לשנות שינוי של ממש בהחלטה קמא. דומה, כי בשני אלה נכשל המערער. לא עלה בידו לשכנע בקיומו של התנאי הראשון, באשר - כפי שעולה מתגובתה המשכנעת של המשיבה - כל המסמכים שהוא מבקש עתה להגיש עמדו לרשותו זה מכבר על ידי המשיבה, כחלק מחומר הראיות, וחלקם אף הוגשו כראיות במשפט. שנית, גם לעיצומם של מסמכים, לא ראינו כי יש בהם כדי לשנות דבר מתמונת המצב כפי שנצטיירה בפני בית המשפט קמא ממסכת הראייה שהונחה בפניו, ואין לנו אלא לשוב על דברים שהבאנו למעלה, שהמסמכים ה'חדשים' אינם עשויים לשנות מהם דבר וחצי דבר. בחינת הערה כללית נציין, כי למקרא הערעור, ובתוכו בקשה זו להבאת ראיות חדשות, עולה רושם עז, כי המערער איננו מקבל את הדין, כי אם מבקש לנהל את משפטו מחדש ממש, ואת זאת אין בידינו ליתן לו. קיומו של מוסד הערעור לא נועד לשם כך, כי אם לבחון שגגות שנפלו בידי הערכאה שדנה בעניינו של הנאשם.

סיכומה של סוגיה, אין כל מקום להיענות לבקשת המערער להגיש ראיות נוספות בערעור, קרי את המסמכים, שהוא צרף כבר לבקשתו - שלא כדין אגב.

סיכומם של דברים, הכרעת הדין מבוססת היטב על מסכת הראיות שהונחה בפני בית המשפט קמא, ואת הערעור עליה יש לדחות.

אשר לעונש טוען המערער, כי בית המשפט קמא לא הביא בחשבון שיקוליו טעמים מטעמים שונים, וכולם עומדים לזכותו, כגון שהאירוע ארע בשנת 1999, כגון עדויות האופי שהביא, התוצאה של ההרשעה - משמע פיטוריו של המערער מן השירות, והרי היא עונש בפני עצמו, ועוד כיוצא באלה טעמים להקלה בעונש. הוא קובל, בתוך כך, על דחיית בקשתו לבטל את הרשעתו, ולהסתפק בענישה בלא הרשעה.

גם חלק זה של הערעור אין בו ממש. תחילה נציין, כי העבירה בה הורשע המערער אינה יכולה להיוותר בלא הרשעה, גם אם אנו מביאים בחשבון את העובדה, כי עניין לנו באדם בעל התנהגות נורמטיבית לחלוטין, בעל עבר נקי מהרשעות, והרשעתו עשויה - בפירוש - לגרום לו נזק רב בעתיד, ולו משום פיטוריו משירות בתי הסוהר. דווקא משום התפקיד אותו נשא המערער יש לומר, כי בעבירות שכאלה, שהן עבירות של אלימות חמורה כלפי אסיר הנתון למרותו של הסוהר, שלא לומר לחסדיו, יש להקפיד עם המערער ועם שכמותו הקפדה יתרה, ובתוך כך יש להרשיעו, מקום שנקבע, כי הוא עשה כלפי אסיר את מעשי האלימות שיוחסו לו בכתב האישום. הימנעות מהרשעה משמעה אמירה סלחנית של בית המשפט, העשויה לשדר מסר שגוי לשאר סוהרים, לפיה הכאת אסיר מותרת.

ועתה - לעונש גופו, וכאן מצאנו, כי בגזירת העונש לקחה השופטת קמא בחשבון שיקוליה את הטעמים השונים הצריכים לעניין, ובכלל אלה טעמים לקולא. העונש שנגזר - סופו של יום - על המערער הוא ראוי, והולם את נסיבות העבירה ונסיבותיו האישיות של המערער, גם בהתחשב בעובדה, כי ההרשעה תגרור לפיטוריו של המערער, על ההשלכה הקשה שבכך. גם בעונש שנגזר על המתלונן לא נתערב, איפוא.

סוף דבר - יש לדחות את הערעור, בין על ההרשעה ובין על העונש.

  אברהם אברהם, שופט

כב' השופט יצחק כהן - אב"ד: