פסק-דין בתיק עפ 1382/06

בפנינו ערעור המופנה כנגד חומרת גזר דינו של בית משפט השלום בנצרת (כב' השופטת ל. יונג - גופר), לפיו נגזר דינו של המערער, כמפורט:

1.         9 חודשי מאסר בפועל;

2.         12 חודשי מאסר על תנאי לתקופה של 3 שנים, והתנאי הוא שלא יעבור עבירת רכוש מסוג פשע.

3.         6 חודשי מאסר על תנאי לתקופה של 3 שנים, והתנאי הוא שלא יעבור עבירת רכוש מסוג עוון.

4.         התחייבות כספית על-סך 5,000 ש"ח לתקופה של 3 שנים להימנע מלעבור עבירת רכוש.

5.         פיצוי למתלוננים בסך 15,000 ש"ח.

המערער הורשע על פי הודאתו, במסגרת הסדר טיעון, בכתב אישום מתוקן, המייחס לו עבירה של פירוק רכב גנוב - עבירה בניגוד לסעיף 413ד(ב)-(ג) בצירוף סעיף 29 לחוק העונשין התשל"ז-1977  וכן עבירה של קבלת חלקים גנובים - עבירה בניגוד לסעיף 412 לחוק הנ"ל.

על-פי האמור בכתב האישום המתוקן, בצהרי יום 19/1/2006 נתפסו המערער ונאשם נוסף, בעודם מפרקים חלקים מרכב אשר נגנב בבוקר אותו יום. בהמשך, ערכו השוטרים חיפוש בחצר ביתו של המערער ומצאו אופנוע ובו מנוע גנוב.

ב"כ המערער, הן בנימוקי הערעור הכתובים, והן בטיעוניו בפנינו, הלין על חומרת העונש שהוטל על המערער, וביסס את ערעורו על שני נימוקים.

ראשית, טען כי העונש שהוטל על המערער הינו עונש קיצוני ובלתי מידתי לחומרא. לדידו של ב"כ המערער, בית המשפט קמא התבסס על פסיקה ישנה, אשר, לדבריו, אינה עולה בקנה אחד עם הפסיקה המקובלת עתה וכן אינה תואמת לנסיבותיו של המערער. 

טענה נוספת בפיו של ב"כ המערער הינה כי שגה בית המשפט קמא בפרשנות שערך בכל הנוגע לקבלת האחריות מטעמו של המערער בעבירות בהן הורשע.

כאמור, המדובר בתיק בו הודה המערער, בעקבות הסדר טיעון, לפיו שונה כתב האישום המקורי והושמטו ממנו פרטים. ברם, בשלב הטיעונים לעונש, העלה הסנגור טענה אשר נוגעת למעשה לעצם אחריותו הפלילית של המערער. הסנגור ניסה לטעון כי המערער לא ידע למעשה על מקור הרכב ו/או המנוע שנתפס באופנועו, ועל כן יש להקל עימו בעונשו. לאור דברים אלה, ומשלא ביקש המערער לחזור בו מהודאתו, התבקש הסנגור, בעת טיעוניו לעונש, להימנע מלטעון לעניין אחריותו של המערער. עם זאת, ולטענת הסנגור, בית המשפט קמא פירש בשגגה את טענתו זו של ב"כ המערער, והסיק ממנה כי לקיחת האחריות של המערער הינה חלקית בלבד.

ב"כ המערער ניסה להבהיר ושב לטעון בפנינו כי המנוע שהורכב באופנועו של המערער נמצא גנוב רק לאחר בדיקה משטרתית מדוקדקת, וכי לא ניתן היה לדעת בעין בלתי מזויינת ומקצועית, כי המדובר במנוע גנוב.

סבורים אנו כי משניתנה הודאה בתיק, אין זהו המקום לטעון כל טענה הנוגעת לעניין אחריותו הפלילית של המערער. משהודה המערער בסעיפי האישום שיוחסו לו, ומשלא ביקש לחזור בו מהודאתו זו, לא יוכל לטעון עתה טענה הסותרת רכיב בעבירה בה הודה, ואשר לו תתקבל הטענה על-ידי בית המשפט - יישמט למעשה הבסיס להרשעת המערער. משכך הדבר - איננו מוצאים לנכון לדון בטענתו זאת של ב"כ המערער ודוחים אותה מכל וכל.

ב"כ המערער הוסיף וטען כי המערער נתון מזה כ-18 חודשים בתנאי מעצר בית מלא, וכי לאחרונה, ולאחר מאמץ ניכר, הצליח לגייס 15,000 ש"ח וכך שילם את מלוא הקנס שהוטל עליו.

בנסיבות אלה, ובצירוף העובדה כי המערער הודה וחסך זמן שיפוטי יקר, סבור ב"כ המערער כי יש להקל בעונשו של המערער, וזאת באופן שתקוצר תקופת המאסר בפועל, כך שייגזרו עליו 6 חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות.

מנגד,  ביקש ב"כ המשיבה לדחות את הערעור ממספר טעמים.

לדידה של ב"כ המשיבה, לקיחת האחריות של המערער הינה, לכל היותר, חלקית, ואין לראות בו כמי שהבין והודה במלוא חומרת מעשיו, וזאת הן לאור דברי הסניגור והן לאור תסקיר שירות המבחן. זאת ועוד, ב"כ המשיבה הפנתה לכך כי המדובר בתסקיר שלילי וכי הרשעותיו הקודמות של המערער כוללות בין השאר עבירות שבל"ר. לאור זאת, סבורה ב"כ המשיבה כי יש לדחות את ערעורו של המערער.

בפסק הדין ע"פ 6403/94 סמיר פדילה נ' מדינת ישראל, דינים עליון, כרך לט, 110 קבע בית המשפט העליון: