פסק-דין בתיק עפ 1364/04

איחדנו את הדיון בערעורים הפליליים 1369/04 ו- 1364/04, שנושאם אחד.

שני הערעורים נסבו על חומרת העונש שהטילה הערכאה הראשונה (כב' השופטת יעל פרדלסקי מבית משפט השלום בחיפה). השופטת הרשיעה את המערערים סנדר אילן ואלבר מרדכי, מנהלי עסק  לתיקון ומכירת צמיגים, על כך שבתקופה שבין מאי 98 לדצמבר 2001 לא דיווחו למדינת ישראל על מלוא עיסקאותיהם, הגישו למאשימה 37 דוחות הכוללים ידיעות כוזבות, מתוך כוונה להתחמק מתשלום מע"מ, ומסרו למאשימה 3 ידיעות לא נכונות ללא הסבר סביר מתוך כוונה להתחמק מתשלום מס, כשהפרש סכום המס שלא דווח הוא כ- 366,978 ש"ח קרן.

השופטת הטילה על כל אחד מהמערערים 8 חודשי מאסר בפועל, 6 חודשי מאסר על תנאי לתקופה של 3 שנים, והתנאי מפורט בגזר הדין, קנס בסך 30,000 ש"ח או 180 ימי מאסר תמורתם, והתחייבות על סך 30,000 ש"ח להימנע מלעבור על כל עבירה על פי חוק מע"מ למשך 3 שנים.

כאמור, על כך נסב הערעור שבפנינו.

באי כוח הצדדים לא חסכו מאמץ לשכנענו שיש מקום להקל בעונש, וזאת עקב מצבם המיוחד של המערערים.

המערער אילן סנדר, על פי תסקיר שירות המבחן, מוגדר כאיש משפחה, אדם נורמטיבי לאורך שנות חייו, שמאז חשיפת עבירותיו, מצוי במשבר עמוק עם בני המשפחה, ולאחרונה עם השתלבותו במקום עבודה חדש, הסתן שיפור מסוים במצבו, מה גם שהוא ובת זוגו החליטו להימנע בשלב זה מפירוד.

שירות המבחן סבור כי שליחתו של המערער אילן סנדר לריצוי עונש מאסר תהווה פגיעה חמורה במערכת המשפחתית כולה, ותמנע סיכוי להתאוששות כלכלית וזוגית.

אשר למערער מרדכי אלבר, כאן מציין שירות המבחן כי הוא סובל מבעיות בריאות ונפש, ההופכות אותו לאדם שביר. הוא איש משפחה תלותי מאוד בקרובים לו, מסור מאוד לצורכיהם. באת כוחו טענה בפנינו, כי הוא "נגרר" לעבירות בהן הורשע.

בסיכום, סבור שירות המבחן, כי מוקד בעיותיו של מערער זה הן בתחום הפסיכיאטריה, והוא מקבל על כך מענה אינטנסיבי, אך שירות המבחן נמנע מהמלצה טיפולית לגביו, גם אם השירות מעריך כי יתקשה לתפקד במסגרת המאסר.

כמו כן עיינו בתעודות רפואיות, אשר הוצגו בפנינו.

לאחר ששקלנו את כל הנימוקים, שהעלו בפנינו באי כוח המערערים, ואת תגובתה של באת כוח המדינה, המבקשת לדחות את הערעורים, סבורים אנו, כי בתי המשפט בפסיקה עקבית ומתמשכת לאורך השנים הדגישו את החומרה היתירה, שיש לייחס לעבירות בניגוד לדיני המיסים. כבר נאמר פעמים רבות, כי אין בין גוזל כספי הפרט לבין גוזל כספי הציבור ולא כלום, אלה גם אלה חטאם הוא רב, ואלה גם אלה ראויים בנסיבות המתאימות למיצוי הדין הן בעונשי מאסר ממשיים והן בקנסות כספיים מכבידים.

בעניין זה נפנה את תשומת הלב לנאמר על ידי הנשיא אהרון ברק בע"פ 624/80 חברת וייס ארנסט נ. מדינת ישראל, פ"ד לה (3) עמ' 218, בו נאמר על ידי הנשיא ברק: "בהטלת עונשי מאסר אלה מביעה החברה המאורגנת את סלידתה מהתנהגותם העבריינית של מעלימי מס ומטביעה עליהם אות של קלון. ידעו נא עברייני הצוארון הלבן, כי צוארונו של עושה העבירה הזו, אינו לבן והרי הוא כצוארונו של כל פורץ ושודד, שהאחד שודד את קופתה של המדינה, והאחד שודד את קופתו של הפרט".

דברים דומים נאמרו גם בע"פ 41/88 ד"ר שמשוני נ. מדינת ישראל, פ"ד מב (3) עמ' 730 ופסקי דין נוספים.

העבירות בהן הורשעו המערערים הן עבירות חמורות, שיש גם לשקול בהם הטלת עונש מרתיע. אין אנו יכולים לקבוע, כי במקרה זה הטילה הערכאה הראשונה עונשים כה חמורים, שיחייבו את התערבות ערכאת הערעור.

העובדה שהשופטת בערכאה הראשונה לא הטילה 6 חודשי מאסר, שאיפשרו את ריצוי העונש בעבודת שירות, אין בה כדי להצביע על חומרת יתר. העונש בכללותו במקרה זה עומד במבחן של עונשים דומים אחרים שניתנו, ואפילו בפרשיות של העלמות מס, שגובה הסכומים שהועלמו היו פחותים יותר מהמקרה שבפנינו.

אין להתעלם כאן מהעובדה, שהמערערים גזלו מקופת המדינה אלפי שקלים בשיטתיות, לאורך תקופה של כ- 4 שנים, ובכך לא ניתן לראות במעשיהם מעידה חד פעמית.

לא זאת גם זאת: על אף הזמן שחלף, המערערים לא הסירו את המחדלים במקרה דנן.

סוף דבר, סבורים אנו כי במקרה זה אין מקום להתערב בגזר דינה של הערכאה הראשונה, שהוא שקול ומאוזן, ונבדקו בו גם כל הנסיבות האישיות של המערערים.

אנו מחליטים, לכן, לדחות את הערעור המאוחד לגבי שני המערערים.